<h1>רבינו חננאל על בבא בתרא</h1>
<h2>דף ב:</h2>
גודא. קיר. ופירוש מסיפס כותל דק חלול כגון חלונות חלונות. ולישנא קמא דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק אין הלכה כמותה, אקשינן עלה ו' קושי' וסימנהא גנת[א כותל] כופין חולקין חלונות ורב נחמן. וכולהי שינויי דשנו לאו דסמכא נינהו, ודחויות הן, ואין סומכין עליהם, ופשוטות הן. וללישנא בתרא היזק ראיה שמיה היזק, ומאי מחיצה גודא כדתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומ' לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותן, עלה סמכינן וכן הלכה. ומשנתנו נמי אוקימנה בהגוזל קמא [ב"ק ק' ע"א] כר"מ דדאין דינא דגרמי וסבירא לן כותיה ועבדינן כותיה.
פירוש כי איתרצאי לך למעוטי מאוירא, כי [אע"פ ש]נתרציתי לך לעשות מחיצה [לא נתרציתי למחיצה גמורה] אלא עשה מחיצה ביני ובינך [במחצלת שלא] תדחקני בקרקע [כי אין בחלקי ד' אמות, ועוד תיקח לי מקום חצי הכותל ונמצאת דוחקני] גם בתשמישא וכו'. וכיון ש[נפסקה] הלכה כי בחצר שיש בה דין חלוקה, וכן בחצר שאין בה דין חלוקה [ונתרצו בי]ניהן וחלקו וקנו מידן ברוחות, או חלקו והחזיק כל אחד מהן בחצר, כופין הנמנע מלבנות כ[ותל] לבנות כותל באמצע עם חבירו.
<h2>דף ג.</h2>
השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע כול'. שקלי וטרו טובא רבותינו בהא שמעתא. ואוקמה ר' יוחנן משנתנו בשאין בה דין חלוקה, כגון חצר שאין בה ארבע אמות לכל אחד ואחד, ונתרצו לחלק מעצמם, וקנו מידן ברוחות. פירוש קנו מידן להיות חצי חצר זו במזרח לפלוני וחציה במערב לפלוני, או כגון שחלקו והחזיקו זה במזרח וזה במערב, כופין אחד את חבירו לבנות לו כותל באמצע. וזה שאמרנו בשנתרצו, בחצר שאין בה שמונה אמות שיבואו לכל אחד מהן ארבע אמות, אבל חצר שיש בה דין חלוקה כופין אותו לחלוק ולבנות כותל באמצע, היזק ראיה שמיה היזק. וכדגרסינן בסוף חזקת הבתים [ס'0ע"א] וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ראה שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה וכול'. והני מילי בשקנו מידן ברוחות, אבל אם קנו מידן לחלק ועדיין לא חלקו, ולא החזיק [כל] אחד מהן בחלקו, ורצה אחד מהן לחזור בו, אין כופין אותו לחלק מפני הקנין הזה שקנו מידן. דכיון דלא אקני ליה מידי, קנין דברים הוא, וקנין דברים בעלמא לא מיחייב [לקיומי].
וזה הכותל שבונין, הכל לפי מנהג המקום לבנות גויל גזית וכול'. פירוש גויל אבנים שאינן מגוררות שיש להן כמו קרנות בולטות, ולפיכך צריכות טפח יתירא משום מורשא דקרנתא. כפיסין. פירושן אריחין שהן חצי לבינה, כי הלבינה יש בה שלשה טפחים, כדתנן והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים. וכיון שהכפיסין ארחי, וכל אריח יש בו טפח ומחצה, הרי שני אריחים שלשה טפחים. ומפני מה שנינו זה נותן טפחים, בטפח ומחצה סגי ליה. ופרקינן טפח יתירא לביני ארחי. כלומר כשבונין באריחין בונין את הכותל שתי שורות, שורה של אריח מכאן ושורה של אריח מכאן כנגדה, ומניחין חלל טפח באמצע. וממלאין אותו חלל בטינא וריכסא. פירושו בצרורות קטנים. ובטיט לקשור האריחים בטיט כדי שלא יבעטו.
<h2>דף ד.</h2>
וכן בגנה. ושקלינן וטרינן, ואסיקנה כרבא דאוקמה למתניתין הכי, כל מקום שנהגו לגדור בין בגנה בין בבקעה חייב לגדור ואפילו בהוצא ודפנא של קנים כמנהג המקום ההוא. ומעמידין אותם בטיט כדי שלא תפילם הרוח. אבל סתם גינה, כגון שאין להן מנהג ידוע בין השכינים, או שהן תחילת שכונה ששכנו באותו מקום ונטעו באותו מקום ונטעו גנות עכשיו, ודאי כמקום שנהגו לגדור דמי ומיחייבינן ליה לגדור. אבל סתם בקעה, כגון שעכשיו נעשית יישוב לזריעה ואין להם מנהג ידוע, כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו. ואם רצה לבנות בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו אין חבירו יכול למונעו, ורשאי לעשות חזית כדי לברר כי המחיצה בתוך שלו היא וכי המחיצה ומקום המחיצה שלו הן לבדו ואין לשכינו בהן כלום. וביקשנו לבאר איך עשיית החזית, ואמר רב הונא דכייף קרנא מלבר כול'. ופשוטה היא. איכא דאמרי אמר רב [הונא] דכייף קרנא מלגיו. ועלתה בקושיא. ושתי הלשונות של רב הונא דחויות הן, דהא לישנא בתרא דסמכא עליה עלתה בקושיא. וכרבי יוחנן קיימא לן דאוקמה כי זה החזית טח הכותל כשיעור אמה בסיד מבחוץ. וזו העדות כי הכותל ומקום הכותל לזה שאין אצלו טיחת סיד בקיר. ואם תאמר ניחוש שמא יקלוף הסיד ויאמר הכותל לשנינו, מקום הקילוף בכותל ידוע. ואע"פ שקילף הסיד, המקום מוכיח כי מקולף הוא.
<h2>דף ד:</h2>
המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכול'. אין מחייבין אותו. איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר, חייא בר רב אמר הכל לפי [דמי] קנים בזול. פירוש מתניתין בבקעה במקום שלא נהגו לגדור. ומקשינן על חייא בר רב, תנן ר' יוסי אמר אם עמד וגדר את הרביעית וכו'. ודייקינן מדקתני תנא קמא דמתניתין המקיף את חבירו משלש רוחותיו אין מחייבין אותו, מכלל שאם הקיפו מארבע רוחותיו חייב. דאי סלקא דעתא בארבע רוחותיו נמי פטר תנא קמא, ליתני המקיף את חבירו מארבע רוחותיו אין מחייבין אותו, וכל שכן משלש שאין מחייבין אותו. אלא ודאי אם הקיפו מארבע רוחותיו חייב. מיהו רב הונא אמר כי תנא קמא סבר לפי קנים בזול ורבי יוסי סבר לפי מה שגדר. אלא לחייא בר רב דאמר הכל דאמר ר' יוסי לפי קנים בזול, לתנא קמא מאי יהיב ליה. ומשני תנא קמא סבר יהיב ליה אגר נטרא דהוה פחות מכדי קנים בזול. איבעית אימא בהא פליגי ת"ק סבר לעולם בשלש רוחות אין מחייבין, אבל אם עמד וגדר גם את הרביעית מחייבין אותו ברביעית בלבד. ור' יוסי סבר כיון שגדר גם את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. איבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו כול'. ודברים פשוטים הן.
<h2>דף ה.</h2>
רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו אמר ליה הב לי מאי דאפיקי א"ל לא כול'. כשבא רוניא לגדור תמרים א"ל לאריסיה זיל שקול מיניה קיבורא דאהיני. פירוש מכבדות של תמרה שביקש רבינא לגלות כי רוניא ניחא ליה בגדר. וכיון שהלך האריס צעק עליו רוניא אנה אתה נכנס בשדה שלי. אמר לו רבינא חשוב כאילו עז הוא ומצא שדה שאין בה גדר ונכנס ואכל. אמר לו רוניא ואילו היה עז לא הייתי צועק עליו ומבריחו משדה שלי. אמר לו ולאו איש עומד ושומר יום ולילה אתה רוצה להעמיד לצעוק על הבהמות שלא להכנס בשדה תן לי שכר שומר שהקפתיך מכל רוח. וקיימא לן בהא כרבא דאמר לרוניא דאייננא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר לפי מה שגדר כיון שגלית דעתך דניחא לך במה שגדר, ולא שנא ניקף ולא שנא מקיף גדר את הרביעית הכל לפי מה שגדר. דהא דאמר ניקף ומקיף איכא בינייהו שינוייא דחייא בר רב (הונא) [דחויה] הוא. ולית הילכתא כוותיה. פירוש אדלויי. קריאה בקול גדול, כדמתרגמינן קרא בגרון [ישעי' נ"ח] אדלי.
זה ששנינו בכותל חצר שנפל מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. פירוש זה שאין מחייבין את השכן לבנות עם שכינו בחצר אלא עד ארבע אמות כדי להסתלק מהיזק ראיה, ואם בונה שכינו כותל המחיצה ועולה למעלה אין נזקק לו. הני מילי בשלא בנה זה השכן כנגד המחיצה כותל אחר בחצירו, אבל אם בנה כותל אחר כנגדו נתברר כי בית רוצה לעשותו ולהסמך בכותל המחיצה, וחייב ליתן חצי ההוצאה לחבירו שבנאו.
<h2>דף ו.</h2>
ואמר רב הונא אפילו זה הכותל שבנאו בחצירו אינו אלא חמש אמות וכותל המחיצה עשר אמות חייב בכל הכותל חצי ההוצאה. ורב נחמן אמר אינו חייב אלא שיעור מה שסמך כנגדו. ומודה רב הונא בלופתא. פירוש כגון שלא בנה כותל כנגד כותל המחיצה, אלא היה לו כותל בנוי מקודם לכן, ועכשיו חיבר אליו והאריכו כנגד כותל המחיצה, או שעשה לו קרן זוית, או שהיה קטן והרחיבו בקרנות, דבהני כולהו אינו חייב אלא כשיעור מה שסמך. ומודה רב נחמן שאפילו לא בנה עכשו כותל, אלא היה לו כותל כנגד זה הכותל של מחיצה, ועמד עכשיו ועשה על אותו הכותל הישן שהיה לו בחצירו אפריזא, שהן קרשים מוכנים לתת עליהם קורות התקרה, או קבעתא דכשורי, שהן כמו חלונות להכניס בהן ראשי הקורות. נתברר שבדעתו לתת התקרה על זה הכותל ועל הכותל של מחיצה, וחייב לתת חצי הוצאת כותל של מחיצה, ואע"פ שאינו כנגד כל הכותל. ואפילו לא בנה כותל כנגדו, אלא היה לו כותל בחצירו ועשה בו עכשיו אפריזא או קבעתא דכשורי חייב בכל. וקיימא לן כרב נחמן. ואמר רב נחמן בי כורי לא הויא חזקה. פירוש ראובן ושמעון שכנים, ובנו שניהם הכותל עד ארבע אמות, ומשם ולמעלה בנאו שמעון לבדו, ועכשיו נמצאו בכותל זה בית חלונות להכניס בהן ראשי קורות מחצר ראובן, אין ראובן יכול לטעון שאלו הן חזקה לי שחצי הכותל שלי, שיכול שמעון לומר לא עשיתי כך בכותלי אלא שאם תפייסני ותתן לי חצי ההוצאה לא אצטרך לנקוב במקבות בכותל ולהכחישו. סוגיא דשמעתא זו אחזיק להורדי. שהם קנים במקום הראוי לקורות, אחזיק לכשורי. ואין חבירו יכול למונעו מלתת שם כשורי. אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי. כגון תקרה שהיא מקורה (בריעפון) [ברעפים] נ"א בטיט, שמנטפין מי התקרה בחצר חבירו. אם בא לשנות ולתת מרזב בתקרה להיות כל מי התקרה נשפכין במרזב, אין לו [חזקה על] זה, ויכול בעל החצר לעכב עליו. לשפכי אחזיק לנטפי אבל צריפא דאורבני לא. פירוש צריפא דאורבני, צריף המקורה, צר מלמעלה ורחב מלמטה במורביות של ערבה. ומי המטר שותתין ויורדין במורביות הללו בחצר חבירו. אין לאלו חזקה לנטפי וכל שכן לשפכי. ורב יוסף אמר. אף לאלו יש להן חזקה. וצריף זה עשוי כקובה, צר מלמעלה ורחב מלמטה, כדתנן [סוכה י"ט ע"ב] העושה סוכתו כמין צריף וכו'. אורבני הן ערבה. ויש אומרים מין גמי, ובעלי הכפרים עושין כן. וראינו לרבותינו הגאונים ז"ל פירוש בענין נטפי ושפכי. ויש עליהם תשובה. ואנו פירשנו מה שהוא קבלה בידינו. הימלטא. זו תקרת החלון. ויש אומרים חתיכות של קורות במקום הראוי בכותל להכניס בו ראשי הקורות של תקרה. אוזינקא. הוצאת [הכותל].
<h2>דף ו:</h2>
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה השוכר בית בבירה גדולה וכו'. פירוש משתמש השוכר בבירה כמנהג המקום. ואם אין להם מנהג ידוע יש לשוכר להשתמש בזיזי הבירה ובכתליה עד ארבע אמות, בגובה. ובעובי הכותל כדרך המנהג להשתמש בחלונות שבתוך הבית וכיוצא בהן. כגון קיתונות וכוסות וכיוצא בהן. אבל קנקנים גדולים שמרועעין הכותל לא. וגם משתמש השוכר בתרבץ אפדני, שהוא מילוסה של חצר. ואינו יכול בעל החצר לומר לו אין לך תשמיש אלא בפני הבית ששכרת בלבד. ורבא. מוסיף על רב נחמן שמשתמש אפילו ברחבה שאחורי הבתים. וקיימא לן כותיה. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא וכו'. פירוש אמר רבינא מי שנתן קורה בכותל חבירו לעשות לו סוכה לצל, עד שלשים יום לא הוי חזקה. דעבידי אינשי דמחלי עד תלתין יומין. יתר משלשים יום ולא מיחה, הרי זה החזיק. ואם היא סוכה של מצוה, שהדבר ידוע שאינו מקיימה אלא שבעה ימים ומתירה מיד, וזה לא התירה, הרי החזיק. ויש אומרים בסוכה של מצוה עד שלשים ושבעה של מצוה. ואם חיברה בטיט כגון בנין, לאלתר הויא חזקה, כיון שלא מיחה, כי חזקת הזיזין וקביעת הקורות והאורה אין צריכין חזקה שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה, כמו שהוא מפורש בסוף חזקת הבתים [ס' ע"א].
גג הסמוך לחצר חבירו. דמשום [דאיכא] היזק ראיה, בעינן מעקה ארבע אמות. אבל בין גג לגג, דליכא היזק ראיה אלא משום נתפס עליו כגנב, שאם ימצא בגגו יכול למימר ליה אמצורי הוא דקא מיצרנא, כדכתיב [מ"ב ד'] ויזורר הנער, והוא פישוט עצמות. ואם היו הגגות (מ)שוות זו לזו יכול למימר הכי. אבל אם יש ביניהן מעקה גבוה אפילו עשרה טפחים אין יכול לומר כך אלא נתפס עליו כגנב. שתי חצירות זו למעלה מזו. ובאו לבנות כותל, הילכתא כרב חסדא דאמר שניהם בונין עד גבול העליון, ועליון בונה מכנגדו ועולה. דתניא כותיה שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה. פירוש, שאם אין יסוד אין בנין עולה. ואם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו לארבע אמות, אוקימנא אין זקוק לד"א אבל זקוק לו למחיצה עשרה טפחים.
<h2>דף ח.</h2>
כל אלה כגון שיש עליהן דבר קצוב במס הגולגולת או בטסקא דארעא או בארנונא. ומעריכין על כל אחד ואחד, ומקבצין אותו ביניהן, אין על תלמידי חכמים לסייעם ולא לתת עמהם כלום. רמא דכיריא איתמי. פירוש הטיל על היתומים חלק בחפירת הנהר. [לשורה] פירוש חומה. פרשא. הוא דוכטמא, הוא שומר העיר. לאטר זינא. לקנות כלי זיין לשומרי העיר. אסיקנא, אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, דהיא מצוה רבה, דבשבוין שכיחי חרב מות ורעב.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ר קופה. של צדקה. נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בג' מפני שהוא דין. קופה היא מעות של צדקה, ידוע סכום כל אחד ואחד כמה נותן, ובחילוק צריכין לעיין ולחלק לפי העני כל אחד כראוי לו. ואינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת. וקופה זו היא לעניי העיר. תמחוי. הוא כעין קערה שמקבצין בה לחם ומיני תבשיל להאכיל לעניי עולם בכל יום, ונגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, מפני שגיבוייה וחילוקה שוה, והכל נאמנים בה. מעשה ומינה רבי שני אחים בקופה של צדקה. ורשאין בני העיר לעשות קופה. לעניי עולם ותמחוי לעניי העיר. ולשנותן לכל מי [שירצו]. פירוש מדויל, שדולין מים מאותו נהר. לאגלי גפא. פירוש שכר סוגרי דלתות העיר. אגלי, מלשון [ברכות כ"ח ע"ב] טרוקו גלי. גפא, מלשון [נחמיה ז'] יגיפו הדלתות. לכיריא דפותיא. פירוש, לחפירת תיקון רחבה להסיר הרכסים שלא יכשלו בהן העוברים ושבים. אוכלוזא. פירוש בהמון עם. כרגא. מס הגולגולת. ובהני כולהו רבנן לא מיחייבי. בר מכיריא דפותיא, אי לא נפקי באוכלוזא.
הא דתניא רשאין בני העיר להתנות על המדות, למחוק או לגדוש או להוסיף ולגרוע. על השערים. פירוש כור של חטים בכך וכך מעות. וכן כל דבר שיש לו שער כיוצא בו. ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן, להתנות ביניהן תנאים על מה שיסכימו ויתרצו.
<h2>דף ט.</h2>
סברא דהאי קא מיבזי. פירוש, שהוא ערום. והאי לא קא מיבזי. פירוש, הר0עֵב אין רעבונו נראה לעין אלא הוא לבדו יודע מרת נפשו. קרא דהכא. פירוש ברעב כתיב [ישעיה נ"ח] הלא פרוש לרעב לחמך. פרוש כתוב .0..... האי קא מצטער. פירוש, מצטער ברעב. והאי לא מצטער. פירוש שהוא ערום, ואינו מצטער כל כך כמו אדם שהוא רעב. פוריא ובי סדיא. פירוש מטה ומשכב.
<h2>דף י:</h2>
אמר לית להו ביבוש קצירה תשברנה וגו' [ישעיה כ"ז]. משמע דהאי קרא, דמלכותן של אומות העולם, כשאינן עושין חסד, מלכותן הולכת ונשברת. משום דקציר נמשל לחסד, כדכתיב [הושע י'] קצרו לפי חסד. וקיימא לן כל זמן שמלכותן של אומות העולם עומדת מלכותן של ישראל מעוכבת.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. והילכתא כרב חסדא, דהא תניא כותיה. מיהו צריכינן לפרוש טעמייהו. רב הונא סבר בעת שראובן ושמעון שותפין, במילוסה של חצר בלבד, אבל לא בבתים, אלא כל אחד ואחד מחזיק ושוכן בביתו. כגון אב שהקנה לבן אחד מבניו בית ידוע, ולא הזכיר לו חלקו בחצר, ומת האב, ובאו הבנים לחלוק החצר, ולראובן בביתו שני פתחים פתוחין לחצר ולשמעון פתח אחד בבית אחד. נוטל ראובן שני שלישי החצר לפי שני פתחים, ושמעון שלישה של חצר לפי פתחו. ורב חסדא אמר לא כי, אלא נוטל ראובן ארבע אמות לכל פתח, שהן בשני פתחים שמונה אמות, כמלוא רוחב הפתחים אם הם פתחים רחבים מארבע אמות. ואם אינן רחבים יתר מארבע אמות נוטל ארבע אמות על ארבע אמות כנגד פתחיו. וכן שמעון נוטל כענין הזה לפתחו. ושאר החצר חולקין אותה שוה בשוה. והא דא"ר אסי א"ר יוחנן מסייעא ליה לרב חסדא. כללא דמילתא כל אחד נוטל לפתחיו, לכל פתח ופתח ארבע אמות על ארבע אמות בחצר, והשאר חולקין. ועוד נתברר לנו מן השמועה שבסוף חזקת הבתים, בענין קטן לא יעשנו גדול, סבר רמי למימר בר ארבע אמות לא לישוייה בר שמונה, דהא שקיל תמני בחצר, ותוב אמר, בר ארבע לא לישוייה תרי בני תרתי תרתי דאם כן קא שקיל ח' בחצר. אבל בר שמונה לישוייה בר ארבע ארבע שפיר דמי דהא לא שקיל בחצר טפי מתמניא וכו'. והלכה כהני לישני דרמי בר חמא. ורבא דחאה, מדבר אחר אהדר ליה. ואנו עתידין לפרשה במקומה בסוף חזקת הבתים [ס' ע"א]. וכבר הודענו כי הדין כגון שהורישם אביהם לכל אחד בית ידוע ונשאר אוירה של חצר ביניהן. אבל אם החצר ובתיה כולן ביניהן בשותפות ועתה באין לחלוק הכל החצר והבתים, מעלין בדמים הבתים והחצר ואחר כך חולקין. אמר אמימר האי פירא דסיפלי יש לה ד"א לכל רוח וכו'. פירוש פירא, חפירה. ופירוש סיפלי, גרעיני תמרים. ומי שיש לו בחצר זו פירא, שדרכו כשמבשל התמרים ועוצרן לשוף מהן השכר, זורק אלו הסיפלי שהן כמו גפת באותה חפירה. יש לו לבעל חפירה ארבע אמות סביבות זו החפירה לכל רוח ארבע אמות, כדי שיהא זורק אלו הסופלי ומעלם מאיזה רוח שירצה. אבל אם ייחד לה פתח מרוח אחת, אין לו אלא ארבע אמות כנגד אותה הפתח.
<h2>דף יב.</h2>
ואמרינן בגמרא ולא פליגי כל חד וחד כי אתריה באתריה דת"ק היתה הארץ כחושה לפיכך אמר תשעת קבין על תשעה קבין שהן סאה וחצי על סאה וחצי דאינון ס"א על ס"א אמה דהויאן בתבריתא ג' אלפים ותש"נ אמה. ובאתריה דר' יהודה היתה הארץ שמנה לפיכך אמר כחצי זה השיעור די לאדם להתעסק בה. כדגרסינן בסוף כתובות [ק' ע"ב] אמר ליה האי מינאה יאות משבחיתו ארץ ישראל בית סאה שבק לי אבא מינה עיבור מינה משח וכול'. כיוצא בו בגינה ת"ק דהוה ארעא דידהו כחושה שנה חצי קב לזה וחצי קב לזה שהוא י"ד אמה ומחצה על י"ד אמה ומחצה. ור' עקיבא דהוה ארעא דידהו שמינה אמר חצי זה השיעור דיי לכל אחד ואחד.
<h2>דף יג:</h2>
פירוש, הא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות, כגון חצר שאין בה אלא שבע אמות ואומר האחד לחבירו טול אתה ארבע אמות מן החצר ואני שלש. ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. משום בזיון כתבי הקודש. ואמר שמואל לא שנו אלא תורה, שהיא בכרך אחד, אבל תורה שהיא בשתי כריכות, דשקיל האי כרך חד וליכא בהא בזיון כתבי הקודש, חולקין. יש מפרש מורן מגדל. ופירוש עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה, שיבוא מהטלית שני טליתות. וכן מכולם, כי היכי שלא יבטל חלק מענינו. ודאמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד. סוגיא [מוכחת] דלא היה מנהגם לעשות ספריהם קונטריסין, אלא כרך. מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחת דברי רבי יהודה וחכמים אומרים תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן. פירוש, שלא ימצאו אלו שמשים לאלו בגלילה, שפעמים תורה למעלה ופעמים למטה. והאי מתניתא דיקא במסכת סופרים [פ"ג ה"א].
<h2>דף יז.</h2>
פירוש, שיח, אריך וקטין. מערה, מרבע ומטללא. וכך מפורש בפרק שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה [ב"ק נ' ע"ב]. מרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב. שכב הריחים התחתונה, הרכב היא הריחים העליונה שהיא מורכבת על התחתונה. התחתונה יש בנין מכל סביבותיה טפח. וכשמרחיקין בנין התחתונה מן הכותל שלשה טפחים נמצאת העליונה רחוקה מן הכותל ארבעה טפחים. ואדם טוחן בידיו או בגופו. ואע"פ שיש שם טיריא שהיא נידנוד לא איתוקמא דצריך הרחק אלא משום קלא. כדתניא ושל חמור שלשה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת. זו של חמור אין בה טיריא, שאין חמור טוחן בה, אלא נקראת ריחים של חמור על שם העצים הנושאין אותה, כי העצים שהיא מוטלת עליהם נקראים חמור, כמו העץ שהמטה מוטלת עליו נקרא חמור, כדתנן [כלים פי"ד מ"ג] נקליטי המטה והחמור טהורים אין טמא אלא מטה ומלבן. וכן העץ אשר מפוח של נפחין סמוך עליו נקרא חמור, דתנן [שם] חמור של נפחים טמא. וכן העץ הסובל השידה או תיבה או מגדל, דתנו רבנן [תוספתא כלים ב"מ פ"ה] חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים. וכן חמרא דאוכפא [שבת ס"ו ע"ב]. וכן היא עשויה כמין כסא, ועליה הריחים. וזה הוא איצטרוביל. ואדם יושב כנגדה במקום גבוה, ורגליו מתוחות למטה, ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן. ולית לה טיריא כלל, ואין בו דבר אלא קול בלבד. אבל ריחים דמתניתין, שטוחן האדם בידיו או בגופו אית בה נידנוד, והוא טיריא. ואסיקנא דמשום קלא מחייבינן ליה לארחוקי. פירוש כיליא, בטן של תנור. ובנין התנור צר מלמטה, ובאמצעיתו מרחיב כשיעור טפח בולט ויוצא. ועוד מאמצעיתו מתחיל מיצר ועולה. וכשמרחיקין הכיליא מן הכותל שלשה טפחים נמצאת מן השפה ארבעה טפחים. וזה הוא ששנינו מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה מן הכיליא, שהן ארבעה מן השפה. נפקא מינה, שהמוכר לחבירו תנור סתם, נותן לו תנור שכיליא שלו בולט ויוצא טפח.
<h2>דף יט:</h2>
[גרוגרות הא חזו ליה בשהתריפו. פי' הרקיבו] שאינן ראויות לאכילה. ומקשינן אהאי דתניא [אהלות פ"ו מ"ב] חבית מלאה גרוגרות [האי ח]בית אי כלי חרש היא ופומה לבר היא גופה תיחוץ, דהא אין כלי חרש מטמא מגבו, אלא מפתחו. וזה כיון שפתחו לבר אינו מקבל טומאה [מ]פני מה אינו חוצץ.
<h2>דף כ.</h2>
ופרק' דפתחו לגאו. אי בעית אימא בכלי מתכות שמטמא אפילו מגבו. אסיקנה בהני עשבים דממעטי בחלון בהרדפני, שהן סם המות לבהמה דלא צריך להו להאכילו לבהמה הלכך ודאי מבטל להו. כיוצא בהן מטליות קטנות מטונפות דלא חזי ליה. וכן בהמה טמאה כחושה קשורה האבר המדולדל בה ונתון בחלון ממעט דמבטיל ליה דהא לא חזי ליה. ועוף ששכן בחלון כעין קלניתא. וכן גוי חבוש מלכות מצורע כפות ממעט בחלון, דגוי לאו בר קבולי טומאה הוא. לפיכך כיון שאי אפשר לו להינטל חוצץ. וכן בן ח' חדשים המונח בחלון כיון שאינו מיטלטל בשבת תינוק בן שמונה חדשים הוא חוצץ בשבת בלבד דתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה.
<h2>דף כ:</h2>
מלח סלקונטית ומלח סודמית נקרא המלח על שם המקום סדום סודמית כול' ושאר השמועה פשוט' היא.
לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו אלא אם כן יש לו גובה על גביו ד' אמות היה מעמידו בעלייה צריך להיות תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. ואף על גב דאוקמה אביי להא דר' שמעון בשיטה, דאמרינן בפרק הבית והעליה בסופו [ב"מ קי"ח ע"ב] רבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' שמעון כולהו סבירא להו כל שנתנו להם חכמים רשות והזיקו פטורין מלשלם ולית הילכת' [כשיטה], דהא גרסינן בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"א ע"ב] בהלכת המדליק בתוך שלו עד כמה תעבר הדליקה כול' ר' שמעון או' שלם ישלם המבעיר את הבעירה הכל לפי הדליקה אקמוה בגמרא לפי גובהה של דליקה אסקה רבה אמר רב נחמן אמר שמואל הילכ' כר' שמעון הא דתניא בתנור ד' ובכירה ג' אוקימנה בכירה של נחתומין. וקיבלנו מרבותינו [דלית] הילכת' כר' שמעון דפטר אלא אפילו בשהרחיק אם הזיק משלם מה שהזיק. ירושלמי [פ"ב ה"ב] אמר ר' יונתן המזיק אין לו חזקה ר' יהושע אומר ממחו רבנן בעשן תדיר כהדא חדא איתתא דהות מדלקא חולין תותי רבי אלפא, בעא ממחיא (ברא) [בידה], אתא עובדא קומי ר' נסה אמר לא אמרו אלא בעשן תדיר.
מתני'. לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר. פירוש כגון שהתחתון לאחד והעליון לאחד, וקדם העליון ועשה ביתו אוצר לתבואה ולפירות, ובא אחר כך התחתון לעשות ביתו חנות של נחתומין ושל צבעין או רפת בקר, העליון מעכב עליו מפני שמפסיד אוצרו. והני מילי בתבואה וכיוצא בה, אבל אם עשאו אוצר של יין יש לתחתון לעשות ביתו חנות של נחתומין ושל צבעין מפני שחמות האש מועלת ליין ואין חמות מפסדת אלא של רפת בקר. והני מילי ביין חזק כגון יין של ארץ ישראל, אבל יין (קרוש) [קלוש] כגון יין בבל וכיוצא בה כל חמות מפסדתו ויכול לעכב עליו (ישר') לעשות חנות של נחתומין ושל צבעין וכיוצא בהן. ואם קדם התחתון ועשה ביתו חנות של נחתומין ושל צבעין ואחר כך עשה העליון ביתו אוצר אינו יכול לעכבו, דכל מאן דאקדים ואחזיק לא יכלי אחריני [לעכובי]ה, דתניא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. אמר רב ששת אספסתא כרפת בקר דמיא. ואיבעיא להו אכסדרה מהו. פירוש אי הואי תותי אוצר אכסדרה ותותי אכסדרה ביתא, כיון דרויח לה עלמא לא הויא הבלא באוצר ושרי למעבד ההוא ביתא דתותיה אכסדרה חנות של נחתומין ושל צבעין ורפת בקר וכיוצא בהן. וכיבד וריבץ לעלייתו לעשותה אוצר ועדיין לא נתן בה פירות, וביני ביני עשה התחתון (התחתון) ביתו חנות של נחתומין ושל צבעין וכיוצא בהן אינו יכול העליון למנעו משום טענת אוצר. או ריבה בחלונות בביתו כדי שיהא העשן יוצא שלא יפסיד ההבל באוצר. או אם יש בין הבית לאוצר עלייה מפסקת ביניהן. או לא נתן עדיין בעלייתו שהכינו לאוצר אלא תמרי ורמוני מהו. ועלו אילו כולן בתיקו. וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא ואי עבד התחתון בהני כולהי דסליקו בתיקו בית וחנות של נחתומין ושל צבעין ורפת בקר וכיוצא בהן אין יכול העליון למחות בידו.
מתני'. חנות שבחצר יכול למחות כו'. ומקשינן מאי שנא רישא. דמתניתין דקתני בעושה ביתו חנות בחצר השותפין של חבירו יכול למנעו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, וסיפה קתני במלמד תינוקות שאינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול התינוקות. ופרק' סיפא אתאן לחצר אחרת. כלומר אם המלמד תינוקות ש[לחצר] אחרת אין יכולין למחות עליו בני חצר אחרת. [כ"א0ע"א] ודחאה ר[ב]א ואוקמה בחצר (אחרת) [אחת] ומתקנת יהושע בן גמלא. שתיקן להיות ישראל מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר אינו יכול למחות בידו שכבר תיקנו להיות יושבין מלמדי תינוקות ישראל בכל מקום ומלמדין להן תורה. והוא תיקן שיהו מכניסין תינוקות מבן שש לבית הספר, וכרב דאמר לרב שמואל בר שילת פחות מבר שית לא תקביל מיכן ואילך קביל ואספי ליה כי תורא. וכי מחית ינוקא לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא אי קרי קרי ואי לא ליהוי צוותא לחבריה. ומותבינן עליה והא תניא, אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו ושנינן כי תניא ההיא בתינוקות דגויים. ואסיקנה דמלמד תינוקות דישראל תורה אין בני חצר יכולין לעכב עליו כלל אבל בתינוקות דגוים מעכבין. והא דתניא לא ישכיר [אד]ם ביתו בחצר השותפין לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי [ול]א לסופר ארמאי, אוקימנה בסופר מתא. פירוש לבלר שכותב שטרות לכל העיר שמתקבצין אצלו בני אדם. ואוקימנה הא דתנן יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין, בני אדם נכרים זולתי בני חצירו. אבל אם עשה מלאכה בפטיש או בריחים אינו יכול למחו[ת] בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחים וכל שכן אם עוש[ה] מלאכה בחצירו ויוצא ומוכר בשוק שאינו יכול למחות בידו. פירוש אספה ליה הקרהו הרבה שיכול לסבול הלעיטה כשור שנאמר בו כלחוך השור [במדבר כ"ב]. תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס מותבינן האי דדייק מאי טעמא דשבשתא דעל על. [כ"א ע"ב] כיואב בן צרויה תמחה את זֶכֶר עמלק וקרא הוא ז0כ0ר ופשע ביה רביה ולא אשגח למידע היכי קרי ואישתאר בשבשתא דעל בליביה וקטל כל הזכרים בעמלק ואמר ליה דויד אמאי שבקת נקיבות אמר ליה יואב כדכתיב ז0כ0ר אמר ליה זֶכר הוא שאל לרביה אמר ליה זֶכר אקריתך אמר אי הכי אנא אשתבשת וקריתי ז0כר מיהו אנת פשעת דלא אשכחת הזכרים אנא קרי כת' ארור עושה מלאכת י"י רמיה בעא למיקטליה לרביה אמר ליה רביה שבקן למיקם בארור אמר ליה ארור מונע חרבו מדם. ואמר רבא מקרי דרדקי דפשע בגירסא דינוקא וכן שתלא דלא ידע למשתל ויבשו נטיעותיו וכן טבח שהגרים או שהטריף הבשר וכן אומן המוהל דלא מאייץ מילה כדבעי לה וכן ספר מאתא [שמפסי]ד בכתב הני כולהו מעברינן להו מיד דפסידא דמפסדי תוב [לא הדר], כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דאמו ומסלקינן להו בלא התראה.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה אחרינא ומוקים גביה דינא הוא דמעכב עליה דאמר ליה קא פסקת לחיותאי, ואתינן לסיועיה מהאי מרחיקין מצודות הדג מן הדג. פירוש אדם שהשליך רשתות בים ומנהג הצודין לתת בתוך הרשתות מאכל שהוא לדגים מרעה כדי שיראוהו הדגים ויבואו בתוך הרשתות או בתוך מכמורות ויצודו אותם, וכל צייד שרואה רשתות ומכמורות של חבירו הדין שיתרחק פרסה וכך ישליך רשתותיו, זו ראיה שיתרחק אדם ממחיצת חבירו שלא יפסיד עליו. ודחינן שאני התם דאורחא דנוני בגו ימא דיהבי סיירא. פירוש נותנין הדגים סימן ומודיעין שיש בזה המקום מרעה ומתקבצין כולן שם וכל דגים שהן הולכין בים בפחות מן הפרסה מן המקום שהרשתות פרוסות שם כולן באו[תן] הרשתות הולכין וכל צייד שצד מהן כאילו בתוך הרשתות צדה א[ותן]. פירוש אמגוזי ושיסקי, אגוזים ואפרסקים. ומותבינן עליה מיהא עוש[ה] אדם חנ[ות ב]תוך חנות חבירו ומרחץ בתוך מרחץ חבירו ואין יכול ל[מחות] בידו. ודחי רב הונא תנאי היא ואנא דאמרי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אף לשכינו כופה. וכיון דסלקא הא דרב הונא בתנאי לא סמכינן עלה. אבל הא דרב הונא בריה דרב יהושע הלכה היא, חדא דהוא לגבי רב הונא בתרא הוא. ותוב ליכא דפליג עליה. ואמר פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב דיכיל למימר ליה פסקת לחיותאי, ואי יהיב כרגיה בהא[י] מתא מהאי מתא הוא ולא מצי מעכב עליה בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב. (אמר) [אבר] מבואה אחרינא מאי מצי מעכב או לא תיקו. וכיון דקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא, השתא אי אתא בר מבואה אחרינא ואוקים ריחיא במבואה (אלא) [דלאו] דידיה, לא מסלקינן ליה מספיקא. ואסיקנה לדברי הכל למקרי דרדקי אפילו לבר מתא אחרינא לא מצו מעכבו דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה.
<h2>דף כב.</h2>
וכן לרוכלין המחזירין בעיירות אף על גב דאינון ממתא אחריתי לא מצו מעכבי עליהו מלאהדורי ומזבן במתא. אבל לאקבועי להו מקום מעכבי, כגון חנות מעכבי עליהו. ואי צורבא מרבנן הוא אפילו קבע לא מצו מעכבי עליה כי הא דרבא שרא לרב עובדיה ולרבי יאשיה לאקבועי דלא כהילכתא. דהא [לאו] בני מתא אינון. אלא אמר כיון דרבנן אינון לא ליטרדו מגירסיהו. והני מילי ברוכלין דמזבני תכשיטי נשים ומתקנ[ת עזרא] ואילך, אבל תגרותא אחריתי בני מתא מצו מעכבי אבני מתא אחריתי דלא לאהדורי, וכל שכן לאקבועי. כדרבינא דשרי להו לבני מתא אחרינא לזבוני דיקולי בשוקא ביומא דשוקא. ואמרינן מאי טעמא דמעלמא אתו ולעלמא זבני. אבל בלא יומא דשוקא כלל כלל לא שבקי להו לזבוני לבני האי מתא. וכן דן רב (הונא) [כהנא] להנהו עמוראי דזבני עמרא בפום נהרא, אמר להו דינא הכי דמעכבי עליהו דלא לזבוני הכא. מיהו כיון דאמריתו אית לן אשראי זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דמפרעי לכו אשראי דאית לכו ואזליתו מהכא.
הא דבעא מיניה רב אדא בר אבא מרב דימי פיל שבלע קפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו, [לאו] לסלוקי טומאה מינה בעא מיניה שאם היתה טמאה ובלעה הפיל וחזר והקיאה הרי היא בטומאתה ולא בטלה טומאתה ממנה. אלא כדמפרש במנחות [ס"ט ע"א] פרק ר' ישמעאל אומר העומר היה בא, פי' שבלע הוצין והקיאן דרך בית הרעי ועבדינהו קפיפה מי הוי עיכול והוו להו ככלי גללים דלא מקבלי טומאה או דילמא לא הוי עיכול [ו]אתו למיפשטה ממעשה שבלעו שני זאבים שני תינוקות בעבר הירדן והקיאום ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו הבשר וטימאו העצמות. ודיקינן הוצין לא דמו לא לבשר ולא לעצמות. לבשר לא דמו דבשר רכיך, ומשום הכי (לא) הוי עיכול. אבל הוצין דאקושי טפי ולא מיפלגי כלל, אבל הוצין דרכיך מעצמות אימא הוי עיכול. משום הכי לא איפשיטא. כיון דחזייה דמחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא רבא, אמר ליה אנא רבך כול'. נח נפשיה דרב אדא בר אהבה. אינו זה רב אדא בר אהבה אלא רב אדה בר אבא. רב יוסף אמר אנא ענשתיה דאנא לטתיה. רב דימי אמר אנא ענשתיה דפסיד גרוגרות [דידי]. אביי אמר משום לתאי איעניש דהוה אמר לרבנן אדמגרגישתו גרמי בי אביי תו אכלי בשרא בי רבא. רבא אמר משום לתאי איענש דהוה אמר לאינשי ביתיה אנא עדיפנא מרבא. רב נחמן אמר משום לתאי איענש דרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה והוה כל יומא מרהיט לשמעתיה בהדיה מקמי דניעול לכלה ההוא יומא איטרד בהדי רבנן ולא אתא לקמיה כול'. עד ומיסתברא דרב נחמן בר יצחק ענשיה. ירושלמי [פ"ב ה"ג] באמת ביין התירו לעשות תחתיו חנות של נחתומין מפני שהחמות משביחו שמע רב הושעיה הא מתניתא אזל יהב חמריה באיגרה דבי בני וסרי אמר המשנה הטעתני ולא כי המשנה לא הטעתו אלא ריחא דבי בני מסרי חמריה. תני לשכינו [יכול לח]זור בו משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו וכול'.
מתני' מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו כול'. יש מי שאומר כך תירוץ משנתינו אליבא דרבא, מי שהיה כותל ראובן סמוך לכותל שמעון ברחוק ד' אמות ונפל כותל שמעון לא יסמוך לו ראובן כותל אחר לכתלו של שמעון הנפול אלא אם כן הרחיק מן הכותל הנפול ד' אמות, כדי שלא יהא יכול לטעון עליו כשיבנהו הרחיק מכותלי ד' אמות. מקשינן אמתניתין אי דינא הוא לארחוקי כל הבונה סמוך לכותל חבירו ד' אמות, קמא היכי סמיך, והא איבעי ליה לארחוקי. ופריק רב יהודה מתני' אקמא קתני והכי קתני הבא לסמוך בתחילה לא יסמוך בגבול חבירו אלא אם כן הרחיק. [כ"ב ע"ב] ודחה רבה זה הפירוק. ופשוטה היא. ופירק הוא פירוק אחר ואמר הכי קתני, ראובן שהיה קצה כותלו בארכו סמוך לרוחב כותל שמעון לא יסמוך לו כותל אחר כנגד כותל שמעון שימצא כותל אחר כותל. מאי טעמא דדישא דביני ביני מעלי. כלומר חיזוק הוא לכותל להיות הארץ חזקה וקשה, כדי שיהו היסודו[ת] מחוזקין ולא יעלו עפר תותח. אסקה ר' יוסי בר חנינה דרב ור' הושעי[א] לא פליגי, בעיר חדשה שעדיין לא נדרסה הארץ הרבה אמר ר' הוש[עיא] אם בא לסמוך אינו סומך, והאי דאמר רב כותל חצר אם בא לסמוך סומך בעיר ישנה. ומקשינן אי הכי דדינא הוא לארחוקי משום דושא אמאי תנינן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות. פירוש כל חלון בין אם יבנה אדם כנגדו צריך להרחיק מן החלון ד' אמות כדי שלא יאפיל אורו של חלון ואם בונה ברחוק מקום מכנגד החלון טפי מד' אמות צריך להגביה כתלו למעלה מן החלון ד' אמות כדי שלא יציץ מכתלו ויראה בבית חבירו מן החלון. או אם החלון למעלה צריך להנמיך כתלו ד' אמות למטה מפתח החלון כדי שלא יעמוד עליו ויביט בבית חבירו. ואם הדין להרחיק ד' אמות משום דושא אפילו אין בכותל חלון צריך להרחיק ד' אמות משום דושא למה לי למיתנא מרחיק מכנגד החלון ד' אמות. ופריק' ודאי אי בני כותל כנגד כותל כדקאמרת, אלא הא דתנן החלונות מכנגדן כדי שלא יאפיל בבונה מן הצד, כגון שיש לראובן חלון בכתלו וכתלו של ראובן יש לו חמשים אמה ושמעון שכינו בנה כותל שעביו בלבד כנגד חלון ראובן, דמשום דושא בההוא פורתא דכנגד החלון עובי הכותל דהוא כשיעור אמה לא חישינן, אלא [משום] מאפיל אורו של חלון. ואם בונה שני כתלים משתי רוחות של חלון (כנגד) [כגון] כותל מזה וכותל מזה והחלון באמצע, שני כתלי שמעון צריך ל[הרחיק] מצידי החלון ד' אמות, כדי שיכנס מהן האור בחלון. וזה הוא ש[שנינו] מכנגדן ד' אמות כדי שלא יאפיל. וזה שאמר רב ייבא חמוה דאשיאן בר נדבך משמ' דרב דאינו מרחיק אלא טפח רוחב חלון, אוקימנה בבונה כותל מרוח אחת של חלון דכיון דאית ברוח אחרת של חלון רווחא טפי עייל רווחא בחלון מההוא רווחא, ולא בעי ד' אמות אלא בטפח סגי ליה. ומקשינן והלא בהרחיק טפח בלבד מן החלון יכול לעמוד בכתלו ומציץ ורואה מן החלון כל מה שיש בבית חבירו. ופריק רב זביד במרדד את כתלו. פירוש לא אמרינן בטפח בלחוד סגי אלא במשפע ויורד כתלו כמו מדרון שאין אדם יכול לעמוד בו אלא מחליק ונופל. תוב מקשינן מן המזחילה ששנינו מרחיק הכותל ממנה ד' אמות כדי שיהא זוקף הסולם ועולה במזחילה שלו, ואי דינא לארחוקי משום דושא אפילו אין שם מזחילה מרחיק, למה לי למיתנא ריחוק במזחילה משום זקיפת הסולם. ופריקנה [במ]זחילה משופעת עסקינן. פירוש, כיון שמגיע לחצי גובה משפע ומוציא [אב]נים מן הכותל עצמו כעין זיזין. והוא בנין כנגד כותל כולו, שנמצא [ברא]ש הכותל עודף ויוצא בנין מחוץ לעובי הכותל כמו אמה שהמים של גג עוברין עליו. וזו היא מזחילה משופעת של בנין, דלית חשש משום דושא דהא בני אדם אזלי ואתו תותה. ליכא חשש אלא משום זקיפת סולם בלבד.
<h2>דף כב:</h2>
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה וכו'. פירוש נמייה כגון חתול וכיוצא בו. חיישינן דילמא קאי בסולם וקופץ בתוך השובך ואכיל להו ליוני שובך. לימא מתניתין דלא כר' יוסי דאי כר' יוסי היא דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. כלומר אין אחד יכול למחות בחבירו. ואמרינן אפילו תימא ר' יוסי היא וכו'. ופשוטה היא. מכדי מריש פרקין בארחוקי משום הזיקא קא מיירי, אמאי לא אמר בחד מינייהו דלא כר' יוסי אלא הכא בלחוד. שמעינן מינה דפרקין כוליה דברי הכל היא. ואפילו ר' יוסי מודה דעל המזיק להרחיק את עצמו. דהני כולהו דתנן במתניתין מרחיקין את הגפת ואת הזבל והמלח והסיד והסלעין והזרעין והמחרישה ומי רגלים והריחים והתנור והכירה וחנות של נחתומין וכיוצא בו וכותל כנגד כותל והרחק החלונות משום היזק ראיה, ומשום איפל, ואפילו ריש פירקא כרבא דאוקמה בטוען כל מרה ומרה דחפרת קא מרעת לאשיתאי, הני כולהו גיריה נינהו, דמההיא שעתא משתכח היזיקא. ואמר רב כהנא מודה ר' יוסי בגיריה ולא פליג אלא באילן דבעידנא דנטע ליתנהו שרשין דמזקי. ומקשינן אי הכי האי סולם נמי כמו נטע אילן דמי, דהא בעידנא דמנח ליה ליכא נמייה דמזקא ליוני שובך. ופרקינן הכא נמי בסולם גיריה הוא דמשכחת לה דבהדי דמנח ליה לסולם בכותל יתבא נמייה ארישיה דסולם וקפצה ועיילא בשובך. תוב אקשינן הא בין לרבנן בין לר' יוסי גרמא היא וגרמא בנזקים אסור. ומסתייעא הא דאמרינן מהא דתניא ר' יוסי [מתיר] בחרדל, דהא בסולם גופיה ליכא הזיקא אלא גרמא היא ומגרמא מחייבינן ליה. ופריק רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. ומסתייעא הא דאמרינן מהא דתניא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוריי, הרחק דבורך מחרדליי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי.
<h2>דף כג.</h2>
והני אומני דהוו יתבי תותי נטיעיה של רב יוסף ומזקי וכו' והוו גרמי הפסד בפירות של שתילים. אמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא, שהוא צפצוף העורבים, כלומר הסירו מזה המקום האומנים וממילא כלין והולכין העורבין. אסיקנא גרמא בנזקין אסור, ואין חזקה לנזקין בקוטרא תדירא ובית הכסא, וכל דדמי להו.
מרחיקין את השובך מן העיר וכו'. אוקימנא דיוני שובך וכיוצא בהן לא צריך לארחוקי טפי מן חמשים אמה, דבחמשים אמה מליין כריסייהו, ולא מזקי בטפי מהכי, ואין באין ואוכלין בתבואת העיר שבגנותיהם. מיהו שייטין טובא, לפיכך אין פורסין נישבין ליונים לצודן אא"כ הרחיק מן היישוב שלשים ריס. דאיכא מיוני שובך דשכני בבתים או בשובכים דשייטי כי האי שיעורא ונפלי בהני נישבין, שנמצא גוזל יוני בני אדם. וכי איכא יישוב כרמים לא יפרוס אפילו מאה מיל, משום דאיכא דמקנני בתוך הכרמים. וכל שכן ביישוב שובכין דלא. אבל אי שובכין דיליה נינהו או דגוים או דהפקר פריס, וצריך עיון. ר' יהודה אומר בית ארבעת כורין, שהוא שלשת אלפים אמה על שלשת אלפים אמה. מלא שגר היונה. פירוש שגר, שלוח. מלשון [שמות י"ג] שגר בהמה. וכתיב [איוב כ"א] ישלחו כצאן עויליהם. ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו. ואמרינן עלה זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. ואמרינן דילמא האי מוכר פייסינהו לשכיניו ומחלו לו, או דילמא כונס לתוך שלו הוה. ואסיקנא טוענין ליורש דתנן הבא מחמת ירושה א"צ טענה. וכן ללוקח דתנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה, לא שנא גבי יחיד ולא שנא גבי רבים טוענין ליורש וטוענין ללוקח. ולכולהו מִד0נֵי אית חזקה בר מקוטרא ובית הכסא.
<h2>דף כג:</h2>
ניפול הנמצא וכו'. פירוש גוזל שאינו מפרח אלא מידדה ברגליו, ונמצא נפול בארץ בתוך חמשים אמה לשובך הרי הוא לבעל השובך, דאמרינן מן השובך נפק ואתא כשהוא מידדה עד הכא. חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. דאי מהאי שובך הוה לא מידדה טפי מחמשים אמה, אלא גברא הוא דדרי ליה ונפיל מיניה ואיתיאש, הילכך דהפקרא הוא. א"ר חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. אע"ג דרובא דאורייתא הוא שנאמר [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות וקורבה נמי דאורייתא היא דכתיב [דברים כ"א] והיה העיר הקרובה אל החלל, אפילו הכי רובא עדיף. ור' זירא פליג עליה ואמר קורבא עדיף. [כ"ד ע"א] וקיימא לן כר' חנינא דאמר רובא עדיף, ורוב וקרוב הולכין אחר הרוב, וכל דפריש מרובא פריש. שנמצא סיוע לר' חנינא הא דתנינן דם הנמצא בפרוסדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור. ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ואע"ג דעלייה שהיא מקום השתנת מי רגלים קרובה לפרוסדור מן המקור, כיון דרוב דמים מן המקור חזקתו מן המקור, ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ואף על גב דדחי רבא ואמר דם המקור רוב ומצוי הוא, וברוב ומצוי ליכא מאן דפליג דהתם ודאי אחר הרוב אזלינן. הדר רבא מיהא, ואמר דם המקור כשאר רובי דעלמא הוא. וכיון דהדר ואמר בהא דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה. אמר רבא שמע מינה מיהא דר' חייא תלת שמע מינה רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. דהא עלייה קרובה היא ודמיה טהורין ולא אזלינן אלא בתר המקור דאית ביה טפי דמים מן העלייה ואמרינן דם נידה הוא ומחזקינן הדמים מן הרוב. ושמע מינה מדקתני חייבין עליו על ביאת המקדש כדתנן [כריתות ט"ו ע"א] במחייבי כריתות והבא אל המקדש, ושורפין עליו את התרומה, שהרוב מוחזק מן התורה הוא. דאי לאו הכי לא הוו מחייבי ליה כרת ולא היו שורפין עליו את התרומה. ושמע מינה איתה לדר' זירא דאמר בכתובות בפרק ראשון בסופו אף על פי שדלתות מדינה נעולות כול'. והא דר' זירא פרישנה התם במקומו. ולא [קשיא] דר' זירא אדר' זירא.
<h2>דף כד.</h2>
איתמר חבית מליאה יין שצפת בנהר אמר רב אם נמצאה בעיר שרובה גוים אסורה כנגד עיר שרובה ישראל מותרת. וכולי עלמא אית להו דר' חנינה דאמר הלך אחר הרוב. וקיימא לן הא דאמר רב מותרת מותרת בהנאה אבל בשתייה אסורה. ושמואל אמר אפילו בעיר שרובה ישראל אסורה אימור מההיא דקירא של נהר דדירי בה גוים אתאי. [ורב אמר מ]האי דקירא לא מצי אתי הכא, דעקולי ופשורי הוו טבעי [לה]. פירוש עקולי, מקומות שיש בהן בשפת הנהר עקמומית. ופשורי, מקומות גבוהים ונמוכים שהחבית אינה נמשכת בהן בהדיא. ושמואל סבר דילמא חריפתא דנהרא נקטא ואתאי, דלא עקולי ולא פישורי איכא התם. וקיימא לן כרב באיסורי והא איסורא ובשתייה אסורה ובהנאה מותרת.
חצבא דחמרא אישתכח בפרדיסא [דערלה] שרייה רבינא לימא משום דסבר לה כר' חנינא. דאמר הולכין אחר הרוב ורובה דחמרא לאו ערלה הוא. ואמרינן לאו היינו טעמא אלא משום דסבר מיגניב מפרדיסא דערלה ואצנועי בגויה, לא עבדי אינשי הכי. והני מילי דחמרא דרכוכי ואצנועי בגויה כולי האי לא עבדי אינשי אבל עינבי מצנעי. זיקי דחמרא אישתכחן בי קיפאי, פיר' שם העיר שרינהו רבא דרובה דשפוכאי ישראל נינהו, [כ"ד ע"ב] והני מילי זיקי רברבי אבל זוטרי אימא מעוברי דרכים נפלו ואי אישתכוח רברבי וזוטרי כולהי שרו, אימור הני זוטר לתקוני טעונה אגבא דחמרא הוו יתבי, כגון דהוו הני זיקי חד רב וחד זעיר והוו מטרטו יהב האי (האי) זוטרא בהדי זיקא זעירא לשווי ביניהו. וזה הוא פירוש אברוארי הוו יתבי. וכולי עלמא אית להו דר' חנינה וכותיה סוגיא דשמעתא והני חצבי דערלה והני זיקי כולהו שרו בהנאה ואסירי בשתייה.
<h2>דף כד:</h2>
מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה כול'. מאי טעמא משום נוי העיר. כדי שיהא רווח לשערי העיר ותהיה העיר גלויה ידועה כול' ופשוטה היא. ומקשינן ותיפוק לי' דאין עושין מגרש שדה כמו שהוא כתוב בסוף מסכת ערכים ופשוטה היא. ודחינן הני מילי דאין עושין שדה מגרש שאין זורעים זרעים במגרש אבל אילנות לית לן בה והכא משום נוי העיר אפילו אילנות לא. ומנא תימרה דזרעים מיקרו שדה ולא אילנות, דתניא קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור ואם ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל כול' בעירובין [כ"ג ע"א]. פירוש קידרא דבי שותפי לא חימא ולא קירא, כלומר כל חד וחד סמיך אחבריה ולא התבשיל מתבשל ולא צונן ישאר, כך אלו בני העיר אם נאמר להם תנו דמים מקודם ואחרי כן נקוץ האילן אתו לאירשולי דכל חד וחד סמיך אחבריה [ולא] מקבצי דמי ולא מייתבא קרתא. אלא מחייבינן לבעל האילן ל[קוץ את האילן] ולתבוע את בני העיר ולכופם לפרעו דמי האילן. וכיון שקוצץ מת[יישבת] העיר ובעל האילן תובע מיד מצטרפין ופורעין.
מתני' מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה. מקשינן מאי שנא הכא דיהיב שיעורא דקתני נ' אמה, ומאי שנא סיפא דקתני מרחיק מנטיעותיו כדי שלא יזיק ולא יהיב שיעורא. ופריק אביי סיפא אתאן בגורן שאינו קבוע. כגון שאינו זורה בו ברחת. דכיון שאינו זורה ברחת נמצא הזיקו מכל צד לפיכך צריך הרחק כדי שלא יזיק. אבל הזורה ברחת הזיקו מחד צד שכנגדו, ובחמשים אמה סגי ליה. רב אשי [אמר] מה טעם קאמר מה טעם חמשים אמה כדי שלא יזיק. ותניא כות' כשם שמרחיקין גורן קבועה מן העיר נ' אמה כך מרחיקין ממקשאיו וממדלעיו ומנטיעותיו נ' אמה כדי שלא [יז]יק. וקימא לן כרב אשי, חדא דהוא בתרא, ותו דתניא מסייעתו בשלמא [מ]נטיעות אזל אבק הגורן יתיב בגויה ומצווי ליה, פירוש מצווי שורף ומייבש [ל]חלוחית, אלא נירו מאי מזיק ליה, ואסיקנה עושהו גלל פירוש זבל. ירושלמי [פ"ב ה"ג] חד בר נש זבין כל דרתיה שייר לנפשיה בה חד מסטובי והוה עייל ויתיב ליה עליה אתא עובדא קומי ר' ינאי ואמר לאו כל כמינך מיעל ויתב לך עליה וחמי מן עייל ונפיק גו ביתי. חד בר נש זבין פלגו דרתיה שייר בה חד נחתומיה אתא עובדא קומי ר' יונה ור' יוסי אמרו ליה ללוקח אנת אתת עליה הוא לא אתא עלך ותנן אם הרפת קדמה לאוצר אין יכול למחות.
<h2>דף כה.</h2>
מתני' מרחיקין הנבילות והקברות והבורסקי מן העיר נ' אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר. תניא ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק נ' אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר מפני שהיא תדירא. ואסיקנה מאי תדירא תדירא בתפילה, כלומר שכינה במערב וכר' יהושע בן לוי דאמר בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום לתפילה שנ' וצבא השמים לך משתחוים מכלל שהשכינה שם. ואתקיף עליה רבה בר יעקב דילמא כעבד שנוטל פרס מרבו ויוצא לאחריו ופניו כנגד פני רבו ומשתחוה וכך צבא השמים יורדין ואחוריהם למערב ופניהם למזרח ומשתחוים לבוראם ולעולם שכינה במזרח. ור' אבהו אמר שכינה [במערב] דאמר ר' אבהו אורית אויר יה פי' בלשון פרסי שם המערב אורית. ורבי הושעיה ור' ישמעאל סברי שכינה בכל מקום שנ' והנה המלאך הדובר [בי ב]א ומלאך אחר יוצא לקראתו, אחריו לא נאמר אלא לקראתו מלמד שהשכינה בכל מקום. ורב ששת נמי סבר שכינה בכל מקום דהוה אמר לשמעיה בכל דוכתא אוקמן לצלויי בר ממזרח משום דמודו ביה מינאיי.
<h2>דף כה:</h2>
תניא ר' אליעזר אומר עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינה מסובבת וכשמגעת החמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. ר' יהושע אומר עולם לקובה דומה ורוח צפונית מסבבת וכשהחמה מגעת אצל מערבית צפונית מקפת וחוזרת אחורי כיפה שנ' הולך אל דרום וסובב אל צפון וגמ' הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה ואל סביבותיו שב הרוח אילו פני מזרח ופני מערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן. זה כבר פירשנוהו במסכת עירובין [נ"ו ע"א]. אמר ר' יצחק הרוצה שיחכים ידרים כול'. יש מי שאומר ילך אצל חכמי דרום וילמד חכמה מהן. ויש מי שאומר הרוצה שיחכים, בשעה שיתפלל יכוין [פניו] כנגד קרן מזרחית דרומית, והרוצה שיעשיר יכוין פניו כנגד קרן מזרחית צפונית. ר' יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר שנ' [ארך] ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ומקשינן איני והאמר ר' יהושע בן לוי שכינה במערב. ומפרק לעולם דקאי כנגד המערב ומטה פניו כמעט כלפי דרום. אמר ליה ר' חנינה לרב אשי אתון דיתביתון לצפון ארץ ישראל אדרימו. כלומר הצפון שלכם הוא צפון ארץ ישראל וממאי דבבל לצפון ארץ ישראל שנ' מצפון תפתח הרעה.
מרחיקין את המשרה מן הירק וכו'. פירוש משרה, מקוה מים ששורין בו את הפשתן. ר' יוסי מתיר בחרדל. תניא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו וכו'. קסבר ר' יוסי חרדל מזיק לדבורים ודבורים מזקי לחרדל, מי נדחה מפני מי. הילכך שבקינן להו, דליכא חד מינהון מזיק ולא ניזק, דנימא ליה עלך לארחוקי היזיקא מחברך. ורבנן סברי חרדל מזיק לדבורים שמסרסן, כדגרסינן בפרק המוכר את הספינה [פ' ע"א] בפירוש, המוכר פירות כוורת לחבירו נוטל שלשה נחילים ומסרס, ואמרינן במה מסרסן אמר רב יהודה מסרסן בחרדל. אבל דבורים לא מזקי ליה, דאי בבינתא לא משכחת לה דאכלי דבורים זרע של חרדל. ואם תאמר אוכלת עלין של חרדל, העלין הדרי פארי. הילכך היזק חרדל לדבורים הוי היזק אבל היזק דבורים לחרדל לא הוי היזק. וקיימא לן בהא כרבנן, דהא לא איפסיק בגמרא הילכתא כר' יוסי. וכיון דאיתברירא מילתא דלא פליג ר' יוסי בהא אלא משום דהני מזקי להני והני מזקי להני, ובהא דתנן ר' יוסי אומר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלא בעידנא דנטע ליתנהו לשרשין דמזקי ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוינן אמרי מודה ר' יוסי בגיריה, ממילא שמעינן דמודה ר' יוסי בכוליה פירקין, דהא כוליה פירקין גיריה נינהו וליכא חדא מינייהו דאיכא למימר תרווייהו מזקי להדדי. לפיכך על המזיק להרחיק את עצמו. ואי הוי פליג באחריתי בר מחרדל ואילן הוה מפרש לה במתניתין. ולא פליג ר' יוסי ותני על הניזק להרחיק עצמו אלא היכא דליכא גיריה, אבל כל היכא דאיכא גיריה מודה ר' יוסי דחייב. אסיקנא בזמן שהבור למטה ואילן למעלה נחתי שרשי אילן בקעי בבור ומזקי ליה. בור למעלה ואילן למטה נמי אזלי שרשי אילן וינקי לחלוחית הקרקע שתחת ארעיתא דבור ומחליד הקרקע ומלקין קרקעיתיה דבור ומתרעע הבור. הילכך בין כך ובין כך אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים וכו' ר' יוסי אומר אע"פ שהבור קדם לא יקוץ כשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו, אין אחד מהם יכול למחות על חבירו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר מודה ר' יוסי בגיריה. וסוגיא כרב אשי, ועבד עובדא בהנהו עצרי דכי הוו דייקי להו לשומשמי הוה ניידא אפדניה דפפי יובאה ואמר אי כי דייקי נאיד נכתמא אפומה דחצבא מרחינן להו. פירוש מניחין באפדנא כד ונותנין על פי הכד כסוי קל ורואין אם כשדיקי השומשמי מתנדנד הכסוי שעל הכד גיריה נינהו ומעכב עליו. כיוצא בו בזמן שחופרין לאושים וחובטין העפר דינם כזה, אם מתנדנד הכסוי בפי הכד בבית חבירו מעכב עליו. ורקת הפשתן נמי דאזלא ומזקא לאינשי, אע"ג דרבינא שרי, דאמר זיקא ממטיא לה, לית הילכתא כותיה אלא כמר בר רב אשי דאמר מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ואע"ג דגרמא הוא, הא אמרינן [כ"ב ע"ב] זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. ואע"ג דגרסינן בב"ק [ס' ע"א] רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, נהי דפטור הוא מלשלם דיעבד, לכתחילה מי שרי. תדע דהא רב אשי גופיה דאמר התם גרמא בנזקין פטור הכא סלקינהו לעצרי, קסבר אע"ג דפטור מלשלם אסור. ולעולם גרמא בנזקין אסור.
<h2>דף כו.</h2>
אמר שמואל לא שנו ארבע אמות אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות. וכן הלכה. והרחקה זו לאו משום היזק שרשים, דהא תנן בסיפא דמתניתין היה גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר היו שרשים יוצאין לשדה חבירו מעמיק להן שלשה טפחים וכו'. [אלמא] שאם היה בנטיעות גרמא להיזק אסור, כמו דיקלי דרבה בר רב חנן דהוו יתבי ציפורי ונחתי מפסדי פרדיסא דרב יוסף ואמר ליה רב יוסף הא [דתנן] הרחקת האילן ארבע אמות הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות בגפנים בעי טפי זיל קוץ להו לדיקלי דידך אמר ליה אנא לא קייצנא דיקלא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה ואמר רב חנינא לא שכיב שיכחת ברי אלא משום דקץ תאנה בלא זימנה את אי ניחא לך למיקצייה זיל קוץ. רב פפא הוה ליה שתולים אמיצריה דרב הונא בריה דרב יהושע אשכחיה דקא חפר וקייץ שרשין אמר ליה רב פפא אמאי עביד מר הכי אמר ליה דתנן היו שרשין יוצאין לשדה חבירו מעמיק להם שלשה טפחים שלא יעכבו המחרישה אמר ליה והא מר קא חפר טפי משלשה טפחים אמר ליה אנא בור קא חפרנא ותנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו.
<h2>דף כז:</h2>
אילן הנוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה. ועלה אמר אבא שאול כל אילן כנגד המשקולת. והילכתא כת"ק דיהבינן מלא המרדע על גבי המחרישה. פירוש כשיבוא לחרוש, ומרים המרדע להכות הבהמות שחורש בהן, לא יהו ענפי האילן מעכבות אותו. ואם הן נוטין על שדה חבירו ומעכבין מלהגביה ולהוריד המרדע, קוצץ אותן הענפים עד שמגיע לשיעור הזה. והני מילי בשאר אילנות, אבל חרוב ושקמה אין מניחין ענף מהן לנטות לשדה חבירו כלל אלא קוצץ כל ענף היוצא על המיצר כנגד המשקולת. וכן אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ כל ענף היוצא ומונע רוכב על גמל לעבור תחתיו. אסיקנא שיעורא דרבנן נפיש. וקיימא לן כרבנן ולא כר' יהודה, וקמא קמא ענף דנחית ומזיק קייצי ליה. ר' שמעון אומר כל אילן כנגד המשקולת מפני הטומאה תנא מפני אהל הטומאה. פירוש שלא יבוא עוף ובפיו כזית בשר מת וישב על אותו ענף הנוטה לרשות הרבים ויבוא אדם תחתיו ויאהיל עליו. ומקשינן הא תוב למה ליה הא תנא ליה ר' שמעון במתניתין מפני הטומאה. ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא זמנין דמייתי עוף טומאה ושדי לה באותה שדה, ובדחלולי בעלמא סגי ליה קמ"ל. פירוש דחלולי, לשון יראה, כגון שעושין צורות של עץ ונראים כבני אדם, להפחיד העופות. כשמנדנדת אותם הרוח יפחדו העופות ויברחו. קמ"ל מפני אהל הטומאה, ופעמים שיניח העוף בשר המת שהביא בפיו על הענף ויברח העוף. ואע"פ שברח העוף, בשר המת נשאר בענף ומאהיל. הילכך אין לו תקנה אלא בקציצת הענפים כולן כנגד המשקולת.
<h2>דף כח.</h2>
החזקה היא שתי פנים. אחד שיקנה לו דבר והלך הקונה והחזיק, והלה מודה שהקנהו לו. או ירד והחזיק וטוען שאתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה והלה מכחישו. ומשנתינו בשירד והחזיק, ובעל הקרקע מכחישו ואומר הקרקע שלי הוא עד עתה, ואין ביד מי שמחזיק בקרקע ראיית קנין, אלא עידי חזקה בלבד. על זו שנינו חזקת הבתים והבורות וכו'.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רב הונא שלש שנים שאמרו רצופות הן. פירוש רצופות, זו אחר זו בלא [הפסק] בינתים. ואע"ג דתנינא מיום ליום, אשמועינן [רב הונא] דלא תימא מתניתין דתנן שלש שנים מיום ליום לאפוקי מקוטעות, כגון דאכלה ראובן שנת תת"א ואוברה שנת תת"ב והדר אכלה ראובן שנת תת"ג ושנת תת"ד. מהו דתימא כיון דאכלה שלש שנים שלימות הויא חזקה, אתא רב הונא לאשמועינן דלעולם לא הויא חזקה עד דאכיל לה שלש שנים שלימות רצופות ולא מפוזרות. אמר רב חמא ומודה רב הונא באתרא דאוברי באגי. פירוש במקום שמנהג לזרעה שנה ולהובירה שנה אחרת, דאע"ג דלא אכלה שלש שנים רצופות אלא אכלה שלש שנים מפוזרות זולת השנים דביני ביני, כיון שכך מנהגם במקום ההוא, הויא חזקה. ושאר השמועה פשוטה היא. ואקשינן עליה דרב הונא תנן חזקת הבתים כול' והא בתים ביממא. חזו ליה דהוא דייר בהון ומסהדי ליה, בליליא לא חזו ליה. [ומשני] אליבא דרב הונא, שכינים מעידים [שהם] יודעים שדר בזה הבית שלש שנים בימים ובלילות. [אנן אגרינן מיניה. והם] מעידים שדר בזה הבית בשכירות שלש שנים. לרב אשי כגון [שלא קבל] שכירות הבית... [אמר מר זוטרא. אי טעין ואמר המחזיק לייתי תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו טענתן טענה]. ולא נוגעין בעדותן [הן, דהא לא דיירי בה השתא דמצי] למימר להו הבו לי [אגר ביתא אלא אינהו אמרי דיירנא] ואינהו אמרי פרענא אגרא והפה שאסר הוא הפה שהתיר [דאי בעו אמרי לא דיירנא ביה]... אתרי... נוגעין בעדותן נינהו, אלא בי תרי דפרעי אגר ביתא למרי ביתא (אתינן) ליקח, ואמרי בי תרי דפרעי אגר ביתא, ליתו [תרי] דמיניה אגרי ודרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר מר זוטרא טענתיה טענה. וטעמא קדמא טפי עדיף. [כ"ט ע"ב] ומודה רבא. דאמר בעינן סהדי דאמרי אנן דרינן ביה תלת שני ביממא ובלילא. ברוכלין שהן מחזרין בעיירות דאע"ג דלא אמרי אנן דרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא, אלא אמרי "בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות", אע"ג שימים הרבה היו מחזרין בעיירות ולא היו באים ולנים בתוך הבית, עדותן עדות. וכה"ג חזקה היא. ומודה רב [הונא] בחנותא דמחוזא דביממא עבידי. דדיירי בהו, בליליא לא עבידי דדיירי בהו. אע"ג דלית להו מנהג דדיירי ביה ביום ובלילה, אלא ביום דיירי שלש שנים ובלילה מונחים כהפקר, כי האי גונא רצופות קרינן להו וחזקתן חזקה. האי עובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא [וכל הנך] מיירי... באמתא דזבני להו לחד שתא חד... זכיתי לא הוה שביק חד לחבריה... [ג"ש] רצופות כי היכי דלא ליחזקו בה בתר. דאי שבק... חד ראשונה.0...
<h2>דף כט:</h2>
[מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה]. זה הקרקע ידוע הוא לתובע, וטוען מי שהוא בידו שקנאו ממנו היום כך וכך שנים, ושהן טפי משני חזקה. ואמר לו התובע אותה העת שאתה טוען כי קנית ממני בשכוני גואי הואי, ואיך אתה טוען שקנית אותה ממני ואני לא הייתי בכאן. ואמר ליה רב נחמן ללוקח ברור אכילתך. לא אמר אייתי ראיה שאכלת שני חזקה אלא זיל ברור אכילתך, כלומר ברר שיש שם דין הראוי לאכילה. ואמר ליה רבא דינא הכי, התובע שטוען להוציא הקרקע מיד מחזיקיו יביא ראיה שבאותו הזמן שטען זה שקנה ממנו היה בשכוני גואי. ורמינן דרב נחמן אדרב נחמן ודרבא אדרבא. ופרקינן דרבא אדרבא לא קשיא התם גבי מוכר לחבירו נכסי דבי בר סיסין הנהו נכסי קיימי בידא דמוכר, והלוקח הוא דבעי לאפוקי מיניה, עליה דידיה הראיה. הכא נכסי בידא דלוקח נינהו והמוכר בעי לאפוקי מיניה, עליה דידיה ראיה. דרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא התם כיון דא"ל כל ארעא דבי [בר] סיסין מזבנינא לך והאי ארעא מיקריא דבי [בר] סיסין עליה דידיה רמי לגלויי דלאו האי ארעא דבי [בר] סיסין היא. הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא בידיה מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא. והדר ביה רבא מהא, דהא בההוא עובדא דאמר ליה המוכר בשכוני בראי הואי וא"ל הלוקח אית לי סהדי דכל שתא הוית אתי תלתין יומין בשוקא אמאי לא מחית בי, וא"ל בעל הקרקע הן הוינא אתי תלתין יומין בשוקא מיהו הני תלתין יומין בשוקאי הוינא טריד ולא הוינא ידע דאנת נחית בארעאי דנמחי, אמר רבא דינא קאמר ליה עביד איניש דטריד תלתין יומין בשוקיה. מראין הדברים שחייב הלוקח לברר אכילתו. ויש מי שאומר, לא הדר ביה רבא, אלא חייב למוכר והוא התובע להוציא, כדי שיביא ראיה ויקיים טענתו. והביא, ולאחר שהביא טען הלוקח שיש לי ראייה שהיית בא במקום הזה בכל שנה כך וכך ימים השיב לו בשוקאי הוה טרידנא וכו'. ואע"ג דחזינן לרבותינו הגאונים דאוקמוה להאי מעשה בשעת חירום שאין חזקה מתקיימת אלא עד שיהא בעל הקרקע והמחזיק עמו במדינה אין דינא הכי הוא. מיהו אע"ג דקיימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה, בעינן שיהא המוכר שם במדינה מצוי בעת שטוען זה הלוקח שקנה זה הקרקע ממנו, כדתנן [ל"ח ע"א] אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. וכיון דהוה תמן אפילו יום אחד דאיכא למימר בההוא יומא זבן ליה ואזל ליה לאלתר, כי אמר בתר הכי לא הוינא ידע דהאי נחית בארעאי דנמחי ביה לא משגחינן ביה, אלא אי קדים ונפיק ושבק ארעיה בידא דאחרינא, ואזיל ליה איהו ונחית הלוקח בארעא דא ואכלה ולא ידע מרי ארעא דהאי נחית ואכיל ארעיה, כי האי גונא לא ניהוי חזקה, דאי לא תימא הכי מדת הדין לוקה. הילכך כדפרישנן ראוי לאוקומה. וקיימא לן בהני שמועתא כרב נחמן.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מפלוני זבנתה דזבנה מינך, אמר ליה לאו אנת מודית דארעא דא דידי היא ואנת לא זבנתה מינאי, אהדרה לי דאנת לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה. האי מעשה שייך בההוא מעשה דאמר ליה אנא בשכוני גואי הואי, דהכא לית ליה סהדי למרי ארעא דהאי ארעא דידיה היא, דאי הוו ליה סהדי לא אמר ליה לאו את מודית דהאי ארעא דידי היא. אלא שמע מינה דלא הוו ליה סהדי דהא ארעא דידיה היא. וכיון דאודי ליה דידע דהא ארעא דידיה היא הוה ליה הכיר בה בשדה שאינה של מוכר ולקחה ממנו, דדינא הוא דאתי מרי ארעא ושקיל לה. וחזינא לרבותינו הגאונים ז"ל (ד)בהאי מעשה דאמרי מעשה זו אינה ברורה. ולא גמרינן מינה אלא דהאי דמחזיק השתא בהא ארעא לית ליה למיחת בהדי מרי ארעא לדינא, דהא לא פריש דאכלה שני חזקה. אלא ההוא דזבין ליה נחית לדינא בהדיה. וקשיא עלייהו דהא כל זכות שיש לו מכר הראשון לשני, והיכי יכול לדחוייה ולמימר ליה לאו בעל דברים דידי את. לימא ליה אנא באתריה קאימנא דהא זבניה מיניה. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כול' עד דאמר ליה אית לי סהדי דאתאי אמלכי בך אי ניחא לך דאיזבנה ואמרת לי זיל זבון ואי ארעא דידך היא אמאי אמרת לי זיל זבון. אמר ליה אמינא השני נוח לי כול'. פירוש, אתה טוב לי לדון עמך מזה שהוא אדם קשה. ואסיקנא דברי הכל בין אדמון בין רבנן מודו דודאי דיבורא בלא מעשה עביד איניש דמיקרי ואמר ולא בטיל דיניה. וכן אם אמר לחבירו קנה אותה לי והלך וקנאה לעצמו וטוען זה שאמר תקנה אותה לי כי היא שלו והקונה אומר לו אם היתה שלך למה אמרת לי קנה אותה לי אלא עכשיו אחר שקניתיה לעצמי אתה טוען כי שלי היא, אסיקנא הדין עמו ולא בטיל דיניה בהאי, דעביד איניש דזבין [דיניה], פירוש יקנה המריבות, כלומר אע"פ שהיא שלי איני מוציאה מידו אלא במריבות ודינים, אקנה אותם הדינים והמריבות באלו המעות אע"פ שעיקר הארץ שלי. והאי דקאמר רבה עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה, פשוטה היא, וכך הילכתא. והני מילי דאית ליה סהדי דאכלה שבע שנים, תלת קמי שטריה דהאיך, דאי אכלה שית שנין, דמקמי דשלמי תלת שנין זבנה להאי, אין לך מחאה גדולה מזו.
<h2>דף לא.</h2>
אמר רבה מאי לי לשקר. פירוש, מיגו דאי בעי הוה מצי למימר ליה של אבותיך היתה וזבנתה מינך ואכלתה שני חזקה, והא אית ליה סהדי דמסהדי הכי ולא הוה צריך לשקר ולומר של אבותי היא. אלא ודאי דאבהתיה היא, ומוקמינן לה בידיה. אמר ליה אביי מה לי לשקר לאכחושי סהדי ולמיעקר סהדותייהו לא אמרינן. הדר אמר האי דאייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ליה לאידך אין דאבהתך הות כמה דאסהידו סהדי דאייתיתינהו, מיהו זבנתה מינך ואכלתה שני חזקה, והאי דאמרי דאבהתיי לאו דוקא, אלא כיון דאכלתה שני חזקה סמיך לי עלה כדאבהתי. טוען וחוזר וטוען או לא עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אין טוען וחוזר וטוען. וקיימא לן דאי טעין בבי דינא ואמר דאבהתי, ומקמי דליפוק מבי דינא הדר ואמר אין דאבהתך היא מיהו זבינתה מינך והאי דאמרי דאבהתי כיון דאכלתה שני חזקה סמיך לי עלה כדאבהתי, עלה מסקינן והילכתא טוען וחוזר וטוען. וכל כי האי גונא דיהיב טעמא לטענתיה אמרינן טוען וחוזר וטוען. והני מילי כד קאי בבי דינא. אבל אי נפיק לבראי ואתא וטען כי האי גונא אינו טוען וחוזר וטוען, מאי טעמא, אמרינן האי טענתא אגמרוה אינשי ושקרא קא טעין. ודברי הכל היכא דטעין בהדיא ואמר של אבותי ולא של אבותיך דאינו יכול לחזור ולטעון של אבותיך היתה ואני קניתיה ממך, אלא איבד זכותו. והיכא דטען בבי דינא מקמי דליפוק לברא של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען. והיכא דטען חוץ לבית דין ואתא לבית דין ושני טענתיה דטוען וחוזר וטוען, מאי טעמא, עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבית דין. והכין מסקנא דהדא שמעתא.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אידך אייתי סהדי דאבהתיה היא. והן הן מעידים כי אכלה שני חזקה, פירוש אותם שלש שנים שהעידו אלו שאכלה זה הן שלש שנים בעצמם שהעידו האחרים כי אכלה זה, ונמצאו אלו שתי כיתות הללו מכחישות זו את זו באלו שלש שנים, אמר רב נחמן עדות דאכילה בטלה. אבל בעדות דאבהתא, דלא אתכחשא, עדותן קיימת, ומוקמינן לה בידיה. אמר ליה רבא כיון דאיתכחוש באכילה בטלה עדותן לגמרי. נמצאת חלוקת רב נחמן ורבא מחלוקת רב הונא ורב חסדא שחלקו בשתי כיתי עדים שהכחישו זו את זו. דרב הונא דאמר באותה עדות שהכחישו זו את זו בטלה עדות שתיהן. אבל בעדות אחרת, זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. רב נחמן כרב פפא דסבר רב נחמן הני סהדי אסהידו שתי עדיות, חדא דאכילת שני חזקה וחדא דאבהתא, באכילה דאכחישו הני להני והני להני, בטלה עדות שתיהן. בעדות דאבהתא דלא איכחשא עדותן קיימת. וקיימא לן כרב נחמן, ואליבא דרב הונא דהילכתא כותיה. ופירשנוה בשבועות [מ"ז ע"ב]. ורב חסדא אמר כיון דלא איתברירא לן הי מינייהו כת שקרנית, הרי שתיהן בחזקת פסלות לעולם בין בעדות זו בין בעדות אחרת כול'.
<h2>דף לא:</h2>
הדר אייתי סהדי אידך נמי דאבהתיה היא אמר רב נחמן אע"ג דאפיקנה להאי ארעא מידא דהות בידיה ואוקימנה בידא דהאיך דאסהידו ליה דאבהתיה היא כיון דאתו סהדי אחריני ואכחשינהו מפקינן לה מיניה ויהבינן ליה להאי דהות בידיה דאנן אחתינהו ואנן אסיקינהו. ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. כלומר כי האי גונא ליכא זילותא דבי דינא, ותיובתא דרבה ואיתימא ר' זירא לא עמדה אלא אסקה רב אשי כולי עלמא לזילותא דבי דינא לא חיישינן. והכי איכא למימר בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן ורבן שמעון בן גמליאל דפליגי דהיכא דאיכא עוררין ואתא עד אחד בלבד דכהן הוא, ובתר הכי אתא עד אחד, ר' אלעזר סבר לא מצרפינן ליה בהדי האיך קמא כתנא קמא דאמר אין עדותן קיימת עד שיעידו שניהם כאחד. ורשב"ג סבר לה כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין לו. והלכה כמותו.
<h2>דף לב:</h2>
ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינת והא שטרא אמר ליה שטרא זיפא הוא גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זיפא הוא. פירוש, לאו שטרא זיפא ממש, אלא כמו שטרא זיפא, ומאי ניהו שטר אמנה דהוא בטל. מיהו אי לא דאודי הוא בטענתיה דתובע דשטרא זיפא הוא לאו כל כמיניה. ומשום הכי אמר רבה מה לי לשקר ולימא שטרא מעליא הוה לי ואירכס לימא האי שטרא לאו זיפא הוא דאי הוה בעי לקיומיה מקיים ליה. אמר ליה רב יוסף כיון דאודי אודי ובטל שטרא. וכן נמי חלקו בההוא גברא דתבעיה לחבריה במאה זוזי בשטרא, אמר ליה אידך האי שטרא זיפא הוא כול'. וכבר פירשנו דלאו זיפא ממש אלא כגון זיפא. ותרוייהו מודו דכגון שטר אמנה הוא והקונה והמלוה טעני דשטרא מעליא הוה להו ואירכס, והמוכר והלוה מכחשי להו. ואמר רב אידי בר אבין הילכתא כרבה בארעא, דכיון דקא מודה מוכר דאיהו כתביה עליה על דרך אמנה או כיוצא בה הוה ליה כגון חזקה. ואמר ארעא היכא דקיימא תיקום, ועל המוציא הראיה. הילכך עליה לברר כי הוא זיפא כדקא טעין. וכן לגבי זוזי מוקמינן להו בידא דלוה ועל המוציא הראיה. וכן הלכה. ההוא ערב דאמר ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עילוך והא שטרא. דהוה ליה עלך במלוה זו ואני בו ערב. אמר ליה לוה ולאו פרעתינהו לך אמר ליה ערבא ולאו הדרת שקלתינהו להנהו זוזי מינאי שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי כי האי גונא היכי דינא שלח ליה אביי לאו אנת הוא דאמרת הילכתא כרב יוסף בזוזי. שמעינן מינה דשטרא זיפא דאיירי ביה רבה ורב יוסף לאו זיפא ממש, דהוא שקר, וכי זייף וכתב, דכי האי גונא דברי הכל ואפילו לרבה פסול הוא. אלא כי האי גונא כגון שטר פרוע שנמחל שיעבודו, או כגון שטר אמנה שלא ניתן ליכתב וכיוצא בהם, פליגי רבה ורב יוסף. ואביי משוי ליה להאי שטרא כשטרא דאיירי ביה רבה ורב יוסף, ואמר כיון דמודה הערב דאיפרע אלא מיהו הדר ושקלינהו להנהו זוזי, אע"פ שהשטר ביד הערב הוא לא מחייבינן ליה ללוה לשלומי. ומסקינן בה והני מילי דאמרינן הני זוזי היכא דקיימו ניקמו, ולא מחייבינן ליה למיפרעיה, היכא דטען ערב פרעתינהו לי והדר יזפתינהו מיני, דאישתכח מודה דההוא שטרא נמחל שעבודו. אבל אי טעין אנא אהדרתינהו לך מחמת דהוו שייפי וסומקי כדי לחלופינהו, אכתי שיעבודא דשטרא כדקאי קאי ושטרא ראיה הוא.
<h2>דף לג:</h2>
האי מאן דנקיט מגלא ותובליא. שהן כלי גודרי תמרים. (וקיל אן תובליא הו אל חבל אלי יכון פי וסט אלד'י יטלע יקטע אל נכ'ל) [תרגום: ויש אומרים שתובליא הוא החבל הנתון במותני העולה לגדור את התמרים]. ואמר איזיל איגזריה לדיקלא דפלניא דזבנה לי מהימן. ולא מנעי ליה בי דינא. ואי אזל וגזריה ושקליה ואתא חבריה וטען דלא היו דברים מעולם לית ליה עליה אלא שבועת היסת, אבל מקמי דליגזריה אתא מרי דיקלא ואמר לא היו דברים מעולם לא מהימן האי לוקח עד דמייתי ראיה. ושטרא לפירי לא עבדי אינשי. ואי טעין ואמר זבנתה ואכלתה שני חזקה ולא אשכח עידי חזקה, והדר טען לפירות ירדתי לא מהימן. דכי האי גונא אין טוען וחוזר וטוען. פירוש ההוא דחטף נסכא מחבריה תבעיה בדינא קמי ר' אמי אמר ליה הב לי נסכא דחטפת מינאי. אמר ליה לא חטפי נסכא מינך. אייתי חד סהדא דחטפה לנסכא מיניה. חייביה ר' אמי שבועה דלא חטפה מיניה להאי נסכא דאסהיד עליה האי סהדא. בתר הכי טען ואמר אין חטפי ודידי חטפי. ואל דא אמר ר' אמי היכי נידיינו דייני להאי דינא וכול' וא"ל ר' אבא האי דחטף להאי נסכא איחייב ליה שבועה דלא חטפי אפומא דחד סהדא, וכיון דהדר ואודי דחטף אינו יכול לישבע אותה שבועה שנתחייב בה, ונמצא שדוחה השבועה מעליו שחייבתו התורה. הילכך חייב לשלם. ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה אתא לקמיה דאביי אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין סבור רבנן למימר היינו נסכא דר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה ואמר אין חטפי ודידי חטפי א"ר אמי היכי נידיינו דייני להאי דינא לימא ליה אהדר נסכא ליכא תרי סהדי דחטף. דאילו הוו תרי סהדי דחטף מחייבינן ליה לאהדורי נסכא ואמרינן ליה בתר הכי חות לדינא במאי דתבעת. ניפטריה לא אפשר הא איכא חד סהדא דחטפיה. לישתבע. דעד אחד כי אתא לשבועה הוא דאתא. אימור דאמרינן עד אחד לשבועה הוא דאתא היכא דקא כפר ואתא עד אחד עליה, דמשבעינן ליה דהא כפר, הכא לא כפר במאי דמסהד סהדא, סהדא אמר חטף והוא טוען אין חטפי מיהו דידי חטפי, דליכא לאשבועיה דלא חטף, דהא הוא מודה דחטפי. ואמר להו ר' אבא הוה מחויב שבועה בעד אחד. ואינו יכול לישבע. על מאי דאסהיד סהדא, דהא מודה ביה. הילכך מהדר לנסכא. דכיון דאי הוו תרי מסהדי דחטפיה, ודאי חייב לאהדוריה, בעדות עד אחד מתחייב שבועה, שהרי שנים מחייבין אותו ממון. וכיון דהוא חייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ונוסחאות דכתיב בהו הוה ליה גזלן, הכין פירושיה. דאי הוו תרי דחטפיה הוה ליה גזלן וחייב לאהדוריה. ועד אחד מחייבו שבועה ודקא מתמהינן לישתבע [וכו'] לאו מחמת דגזלן הוא וגזלן לא משבעינן ליה. אלא מחמת דאודי במאי דסהיד סהדא. הכין סבור רבנן קמיה דאביי אי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה מוקמינן לה בידא דלוקח, ליכא סהדי דאכלה שני חזקה מפקינן לה מיניה ומהדרינן לה למרה. איכא חד סהדא דאכלה תלת שנין לישתבע, דעד אחד לשבועה [קם] אפילו לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא, דלא כפר ליה אלא מודה דאכלה וטוען אין אכלי [ודידי אכלי]. אמר להו אביי לא דמיא לנסכא וכול' אלא אי דמיא לנסכא לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי. כגון ראובן דתבעיה לשמעון וא"ל גזלת לארעאי ואכלת פירותיה שנתיים וא"ל שמעון זבנתה לי. ולית ליה לשמעון עידי חזקה. דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה, מכיון דלית ליה עידי חזקה. ופירי מישתבע דבזביני אכלתינון. דקיימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואע"ג דמהדר לה לארעא, פירי לא מהדר, דהא ליכא סהדי דאכל הפירות, ומיגו דיכיל למימר לא אכלי פירי כלל יכיל למימר אכלתינון בזביני. ולית [ליה] עליה אלא שבועה. אבל אי איכא סהדי דאכל פירי תרתי שנין מחייבינן ליה לאהדורי אפילו פירי, כרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. אייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי תרתי שנין, אמר שמעון אין אכלי פירי בזביני תרתי שנין דזבנתינהו מינך אכלתינהו. הא הוא דאיכא לדמוייה לדר' אבא, דאמר היכי נידייניה דייני להאי דינא, ניחייביה לאהדורי פירי ליכא תרי סהדי דאכלינהו. ואי משום דאודי, הא טעין ואמר דידי אכלי. וכי האי גונא ליתא הודאה לחיוביה. ניפטריה [במגו] הא איכא חד סהדא דאכלינהו לפירי תרתי שנין. ניחייביה שבועה בעד אחד, דאי הוו תרי הוו מחייבי ליה ממונא, כי אמרינן עד אחד לשבועה אתא, היכא דקא כפר במאי דמסהיד חד סהדא, התם מישתבע דלא היו דברים מעולם. אבל הכא הא קא מודה דאכל, אלא טוען דדילי אכלי.
<h2>דף לה:</h2>
חזקתן שלש שנים מיום ליום. אמר רבה ואי דלי ליה צנא דפירי מאלתר מהניא חזקה. פירוש, אי איכא סהדי דיהב ליה לוקח למרי ארעא צנא דפירי, דורון להוליכה לביתו, נתברר שאכילת הפירות [של] הלוקח, ודידיה אכיל, ומדידיה יהיב ליה למוכר גופה דארעא. ומיד הויא חזקה. ולא מצי מרי דארעא למיטען דלא זביני. ואי טען מרי דארעא ואמר פירי דההיא שתא זביני ליה ולאו גופה דארעא נאמן. והני מילי כי הוא נאמן, בתוך שלש שנים. אבל אם החזיק הקונה ואכיל הקרקע שלש שנים בשופי ובא בעל הקרקע אחר שלש שנים וטען שלא הורדתיו אלא לפירות אינו נאמן, משום דאמרינן ליה אי הכי כדקא אמרת, הוה לך למחויי. כדאמר ליה רב אשי לאמימר במשכנתא דסורא. ואי מיחה בתוך שלש נדחת החזקה. ואי לא מיחה, כיון דהוה ליה למחויי ולא מיחה, איהו הוא דאפסיד נפשיה.
אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי כול'. פירוש שדה ידועה לישראל ביד גוי, והגוי טוען שקנאה מישראל ואזל ישראל וקנאה מההוא גוי, אע"ג דאכלה ההוא גוי ובתריה דגוי ההוא ישראל דזבנה מיניה טפי משני חזקה, לא הוי חזקה. אלא אתי מרי דארעא ומפיק לה להא ארעא מידי דישראל. וישראל ליזיל ליתבע לגוי דזבן מיניה. דאיהו הוא דאפסיד נפשיה דלא הוה ליה למיזבן ארעא דישראל מגוי עד דיימא ליה הב לי שטרא דזביני דזבנת לה מישראל. דדין חזקה לית ליה לגוי. ולכל מאן דאתי מחמתיה דגוי נמי לית ליה חזקה. [ל"ו ע"א] ואי טעין ישראל ואמר, יהב לי ההוא גוי שטר זביני דזבנה מינך ואיזדהרי ביה, וכיון דעברי שני חזקה תוב לא איזדהרי ביה ואירכס לי, מהימן. דדמי למאן דאמר ליה, קמאי דידי זבנה ההוא גוי מינך, דאסיקנא מהימן מיגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה. וכן הא דאמרינן מאן דאחזיק מן גודא דארדי ולבר לא הויא חזקה. פירוש ארדי, חיות שבאות ואוכלות הזרעים שבקצות השדות, ויש שעושין קירות וגודרין השדה ומניחין קרקע חוץ לקיר מעט, ומשליכין שם זרע. ומה שצומח באות החיות ואוכלות אותו, ואינם נכנסות בשדה. עכשיו אם בא אדם והחזיק באותו הקרקע שחוץ לגדר אינה חזקה, דיכיל למימר, כיון דכל מה דזריע בההוא קרקע ארדי אכלי ליה לא אכפת לי עלה. לפיכך לא הויא חזקה.
<h2>דף לו.</h2>
אמר רב יוסף אכלה שחת, דלית הוא גמר פירא, לא הויא חזקה. דקיימא לן דכל היכא דלית ליה רווחא לא הויא חזקה. כגון אפיק כורא ועייל כורא, כיון דלית ליה רווחא לא הוי חזקה. ואי קאי, האי שחת, בצואר מחוזא, דשכיחי התם בני חילא וזבני להאי שחת לסוסים ולרכש, כיון דאית ליה הנאה הויא חזקה. אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה. פירוש תפתיחא, שדה שלא חרש אותה, אלא הוגשמה, ונשבה הרוח וזרח השמש, ונתבקע כגון פתחי חרישה, וזרע בה. כגון זה אינה חזקה. דבר אחר, פסוקי נברא דדיקלא. דבי ריש גלותא לא מחזקי. דב"א מתיראין מהן ואין מוסרין עליהן מחאה. לפיכך אין מחזיקין הם כשאוכלין שדות של בני אדם ואין קונין בחזקה אלא בשטר. וכן לא מחזיקינן בהו, שמוותרין ומניחין בני אדם לדור בבתיהם ולאכול שדותיהם כמה שנים בדרך נדיבות.
והעבדים יש להם חזקה שלש שנים. ומקשינן והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. פירוש כל דבר המהלך בדרכים ובשווקים, שיתכן לומר מעצמו נכנס או אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו, אין לו חזקה. והעבדים מהלכים הם בכל מקום, היאך יש להם חזקה. ושנינן הא דאמר ר"ל אין להם חזקה, לאלתר. וזה ששנינו יש להם חזקה, לאחר שלש שנים, דאמרינן כיון שמשמש לזה שלש שנים והניחו בעליו ולא מיחה ה"ז קנאו בחזקה.
וקטן עבד כנעני המוטל בעריסה, שאינו מהלך כלל. והחזיק בו אחר וטוען שמכרוהו לו בעליו, קנאו לאלתר, ואינו צריך שלש שנים שהרי אינו מגנדר ומהלך. וכשאר מטלטלין דמי, דמאן דמחזיק ביה אי טעין ואמר לקוח הוא בידי מהימן. דהא בהדיא גרסינן בהאשה ניקנית [קידושין כ"ב ע"ב] תנן עבד כנעני נקנה בחזקה ואמר רב אשי עבד כנעני קטן כבהמה דמי. והני מילי כבהמה דאינה עשויה להשאיל ולהשכיר. ואע"ג דאיכא למימר אימיה דהאי עבד עיילתיה בביתיה דהאי ואנשיתיה תמן, לא חיישינן אלא קנאו לאלתר.
הנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא אתא מרי חושלא וקא טעין טובא. פירוש עזים נכנסו בשדה ורעו אותה. וקיימא לן [ב"ק ט"ו ע"ב] שן מועדת היא לעולם, וברשות הניזק נזק שלם משלם. ואין עדים מעידים מה אכלו מתבואת השדה, מעט או הרבה, ובעל השדה טוען כי הרבה אכלו יתר מכדי דמיהם של עזים הללו. ודן אבוה דשמואל שאין יכול לטעון שאכלו מן החושלא אלא עד כדי דמי העזים. מאי טעמא מיגו דיכיל לטעון בעל השדה לקוחין הן בְי0דִי ומהימן, כי אמר אכלו לי חושלא כך וכך מהימן. והני מילי עד כדי דמיהם, כשיעור מה דיכיל למימר לקוחין הן בידי ומהימן. וקיימא לן, מאי מהימן מהימן בשבועה. ומקשינן והא עיזי גודרות הן ואמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה, וכשם שאין יכול לומר לקוחין הם בידי, הם הכי אינו יכול לטעון אכלי חושלא. ופרקינן שאני עיזי, אע"ג דגודרות נינהו, מסירי לרועה הם, ואין אדם יכול להחזיק בהם בדרך. לפיכך יש להם חזקה. ומקשינן והא איכא צפרא ופניא, שמנהגם הבעלים מוציאים אותם מבתיהן והן הולכות לבדם בלא שומר לבית הרועה, ומוליכן הרועה במרעה. לעת ערב מגיעם הרועה עד שער העיר, ומניחם בשער העיר, וכל אחת ואחת הולכות לבית בעליהן. ופרקינן שאני נהרדעא דאית בה טייעי, דשקלי בהמות דאזלי בלא שומר. לא שבקי להו כלל. אלא בבוקר הבעלים מוליכין בהמתם אל בית הרועה ומשלימין אותן בבית הרועה. וכן הרועה בערב מביאן לבית בעליהן ומשלימין ביד בעליהן. לפיכך מי שבידו הבהמה וטוען לקוחה היא בידי נאמן.
<h2>דף לו:</h2>
וקיימא לן דלית הילכתא כר' ישמעאל ור' עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתן שלש שנים מיום ליום. פירוש אלא צריך לאכלה שלשה פירות גמורין בשלש שנים. ואע"ג דלית הילכתא כותייהו, מפרשינן טעמייהו ואמרינן לימא ניר איכא בינייהו, פירוש ניר, חרישה. כדכתיב [הושע י'] נירו לכם ניר. דאמרינן מכדי תרוייהו לא בעו שלש שנים שלימות, אמאי תני ר' ישמעאל שלשה חדשים ור"ע תני חודש. ואסיקנא ניר דכו"ע לא הוי חזקה אלא פירא רבה ופירא זוטא איכא בינייהו. פירא רבה, כגון קישואין ודילועין וכיוצא בהן. פירא זוטא, ירקות. ר' ישמעאל סבר אי אכלה אפילו קישואין ודילועין, דגמר פירא לשלשה חדשים, הויא חזקה, פחות מהכי לא הויא חזקה. ורבי עקיבא סבר אפילו לא אכלה אלא כגון בגן ירק, דגמר פירא דידיה בחודש בלבד, הויא חזקה. ודכולי עלמא חרישה לא הויא חזקה. ושאר השמועה פשוטה היא. ואע"ג דחרישה בנכסי הגר קנה [להלן נ"ד ע"א], בנכסי חבירו לא הויא חזקה, כדבעינן למימר לקמן. הא דאמר רב אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום, והא דאמר שמואל אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדירות וימסוק שלש מסיקות ויבצור שלש בצירות מאי בינייהו. ואסקה אביי דקל נעורה איכא בינייהו. פירוש דקל נעורה, דקל המשיר פירותיו קודם גמירתן. מלשון [נחמי' ה'] גם חצני נערתי. לדברי שמואל דאמר בעינן שלש גדירות לא הויא חזקה, דהא לא גדר. לרב דאמר בעינן שלש שנים הרי הוא מחזיק בו שלש שנים הויא חזקה. דבר אחר, דקל נעורה, דיופרין, שעושה פירות שתי פעמים בשנה. לשמואל דאמר בעינן שלש גדירות, בשנה וחצי הויא חזקה, דקא גדר שלש גדירות. לרב לא הויא חזקה עד דאכיל ליה שלש שנים.
אמר אביי מדרבי ישמעאל, דאמר בשדה האילן כנס את תבואתו מסק את זיתיו כנס את קיצו הרי אלו שלש שנים, נשמע לרבנן. דאפילו רבנן עד כאן לא פליגי עליה אלא דתבואה לא הויא חזקה לזיתים. אבל זיתים לזיתים, כגון הא דתניא מכר לו שלשים אילנות כל בית האילנות שהנטועים עשרה בבית סאה, אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה אחרת ועשרה בשנה שלישית הרי זו חזקה, דהני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני.
<h2>דף לז.</h2>
והני מילי דהני עשרין לא אפיק, פירוש כגון בנות שוח שאין פירותיהן נגמרין עד שלש שנים. אבל אי אפיקו הני שלשים אילנות כולהו פירי ולא אכלי אלא עשרה מינייהו לא הוו הני עשרה חזקה לעשרים. וזה שאמרנו אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה אחרת הויא חזקה. והוא דבזיי בזויי, פירוש מבוקעות שורה בתוך שורה. שנמצא אוכל בכל שנה עשרה מכלל השלשים. אבל אם היו שלש שורות, בכל שורה עשרה, ואכלם בכל שנה שורה אחת, אינה חזקה, ואע"פ ששאר שתי השורות לא הוציאו פירות. זה החזיק בקרקע וזה החזיק באילנות. כגון שקנו ראובן ושמעון מלוי שדה ואילנות. זה החזיק בקרקע וזה החזיק באילנות, קיימא לן כרב פפא דאמר זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע.
<h2>דף לז:</h2>
פירוש רצופין, קרובין נטועין זה בצד זה, כלומר מעורבין זה בזה בפחות פחות מארבע אמות. לאו בית אילן הוא ולעקירה הן עומדין. הילכך אין לו קרקע.
<h2>דף מ:</h2>
והאי דאמר רבא בענין והיא הויא מודעא לחברתה, לא איתתא קניא ולא בריה קני, לאו משום דכתב ליה לבריה טמירתא בטילת מתנה דאיתתיה. אלא מתנה דידה איפסילא משום דגלי דעתיה דאנוס הוא ולאו ברעות נפשיה אקני לה. ולבריה, משום דהיא מתנתא טמירתא. אבל היכא דליכא אונסא, וכתב לחד מתנתא טמירתא ולאידך מתנת פרהסיא, האי דהיא טמירתא לא קנה והאי דבפרהסיא קנה.
<h2>דף מו:</h2>
ואסיקנה להא שמעתא, דוקא היכא דראה טליתו ביד אומן ותפס בה. אבל לא ראה אלא אמר לאומן הוצא טלית שנתתי לך והאומן טען שמכרתה לי, האומן מהימן ועל המוציא להביא ראיה. אריס אין לו חזקה. ומקשינן ואפילו אכיל לה לכולה שני חזקה, ובעל השדה לא מיחה, אמאי אין לו חזקה. ואוקמה ר' יוחנן באריס בתי אבות. פירוש אריס ידוע לאותה משפחה. ומנהגם להשלים הכל בידו, והוא נותן לבעל השדה חלקו. וכל מי שהוא בענין הזה, אפילו חלק ונתן חלק שאר האריסין, ולקח הוא חלק בעל הבית, אין לו חזקה אמור קהרמנא שויה. פירוש קהרמנא, מורשה אפטרופא. אבל אם הוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה. מ"ט לא עביד איניש דנחתי אריסי בארעיה ושתיק, ומדשתיק ולא מיחה ודאי זבוני זבנה.
<h2>דף מז.</h2>
אריס מעיד או אינו מעיד. איפשיטא אי אית ליה פירי בארעא אינו מעיד, שנוגע בעדותו הוא, משום דבעי לפלוגי בהדיה בפירי. ואי לית ליה פירי בההיא ארעא מעיד. ערב ומלוה ללוה ולוקח ראשון ללוקח שני מעידים, והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי. קבלן לא איפשיט בהדיא, הילכך אינו מעיד. א"ר יוחנן אע"פ שהאומן, כגון בנאי ושתלא וכיוצא בהן והאריס, אין להן חזקה, בניהם יש להם חזקה. והני מילי דאתו בטענתא דנפשייהו, דטעני אנן זבנינן מינך ואכלנה שני חזקה. אבל אי טעני דאבונן קנו מינך ואנן ירתין להו, לית להו חזקה. ואי אית להו להני, לאומן ולאריס, סהדי דאודי בעל הבית ואמר להו הוו עלי סהדי דזביתה הא ארעא דילי דהא בידייהו להאי אומן או לאריס, קנו לה לההיא ארעא בהודאתו של בעל הקרקע. אבל גזלן, או בן גזלן בחיי אביו, אין לו חזקה, מפני שמתירא מן הגזלן. ואע"פ שהודה בפני עדים שמכר שדה זו לגזלן או לבנו של גזלן בחיי האב לא קנה כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהוון. פירוש שהוון, היה מוסרו לעבודת המלך, כגון אנגריא. היכי דמי גזלן א"ר יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה. וקיימא לן כותיה.
<h2>דף מז:</h2>
רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן, אין מעמידין שדה בידו של גזלן אבל מעות יש לו. לגזלן. במה דברים אמורים. בזמן שמעידין עידי הראיה כי בפנינו מנה הגזלן דמי שדה זו לבעל הבית, או הלוקח מן הסיקריקון מנה מעות דמי השדה שלקח מן הסיקריקון ונתנם לבעל השדה. אבל אם אמרי בפנינו הודה, אפילו מעות אין לו, כרב כהנא. והא דרב ביבי לא משכחת לה בלוקח שקיבל המעות מן הגזלן ואעפ"כ בטלה מכירתו. אלא היכא דמסר מרי ארעא מודעא אזביני דבאונס זבין.
אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני מאי טעמא אגב אונסיה גמר ומקני. וקיימא לן כרב הונא, דהא פסקינן הילכתא כותיה. והוא דלא מסר מודעא אזביניה, אבל אי מסר מודעא הא גלי דעתיה דלא ניחא ליה ולא גמר ואקני.
<h2>דף מח.</h2>
והא דמותיב רב יהודה גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול כול'. פרקינן הא אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בגוים כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת תולה עצמה בגוים ומפקעת עצמה מיד בעלה. מותיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל כול'. משום דקיימא לן הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. הילכך הבא מחמת סיקריקון הרי הוא כסיקריקון. ומודה שמואל היכא דיהב. ליה הלוקח מן הסיקריקון זוזי לבעל הבית וכתב שטרא ולא מסר מודעא כי קנה. והא דרב ביבי, רב הונא לא סבירא ליה כותיה. [מ"ח ע"ב] ופסקו הילכתא כרב הונא, ואפילו בשדה זו ואפילו לא ארצי זוזי, ואפילו לא הוו ליה לאשתמוטי, בכולהי הילכתא כרב הונא דתליוה וזבין זביניה זביני, בר מאשה, דאי אנסה וקדשה אמר רב אשי דקידושיה לא קידושין, מאי טעמא מפני כי הוא עשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. ואפילו קידש בביאה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ולעולם לענין זביני אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני. ואי מסר מודעא וגלי דעתיה דלא גמר ומקני זביניה לאו זביני.
<h2>דף מח:</h2>
טבי אנסיה לפפי וא"ל זבין לי הא ארעא דידך ותלייה באילנא דמתקרי כינרא עד דזבין ליה. חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואאשקלתא. פירוש אאשקלתא, בשטר המקנה (והמודעא). אמר רב הונא מאן דחתם בשטר מכירה שפיר חתם, אילולי מודעא שמסר פפי לסהדי ואמר להו דטבי אניס לי לזבוני ליה הא ארעא דידי [בזוזי] ואנא לא בעינא לזבונה, וידיע לכו דאנא מסר מודעא קמייכו דמחמת אונסא אנא מזבין ליה הא ארעא, וכד מסתלק אונסא תבענא ליה בדינא ומהדרנא לה מיניה, ואיתבריר להני סהדי אונסיה, וקמו ביה וכתבו ליה מודעא. וחתם רבה בר רב הונא בשטר המקנה והמודעא. ואמר רב הונא כיון שגילה דעתיה פפי דאגב אונסיה הוא דמזבין ולא גמר ומקנה מכירתו בטילה. [מ"ט ע"א] ומקשינן מאן קא מסהיד אהאי מודעא, רבה בר רב הונא, שהוא חתים בשטר המקנה, והלא נמצא מעיד בשטר המקנה כי זה שטר המקנה באונס נכתב, ומודעא היו דברינו. וכי האי גונא מי מהימן, והאמר רב נחמן אמנה היו דברינו או מודעא היו דברינו אין נאמנים. ופרקינן הני מילי היכי דעידי מודעא מעידין על פה ומרעי ליה לשטרא דמקנה. אבל אי כתבי האי מודעא בשטר, אתי שטרא ומרע ליה לשטרא. וליתא לדרב נחמן [אלא כמר] בר רב אשי דאמר אפילו אם מעידים עידי מודעא עדות על פה, מיגו דאי בעו כתבי השתא למודעא, נאמנים ומרעי ליה לשטר המקנה. מאי טעמא כיון שמעידין כי אנסיה במכירה, כי האי גונא ניתן להכתב כשטר מכירה. וכיון שניתן להכתב נאמנים, ולא דמי לשטר אמנה, דשטר אמנה לא כתבי אינשי. וכיון שלא ניתן ליכתב, אע"ג דאמרי עידי השטר אמנה היו דברינו אינן נאמנין. וקיימא לן כותיה.
<h2>דף מט:</h2>
[כתובות צ"ה ע"א] ומקשינן עלה וכי כתבה הכי אע"ג דקנו מינה יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי דתנן [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ה"נ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. ואוקמה רב אשי מתניתין דגיטין באותן שלש שדות ומתניתין דכתובות במוכר שדה שלו שאין לאשה בו אלא שעבוד כתובתה בלבד. שמעינן מינה דהא דאמר רבה בר רב הונא אחת שכתב לה בכתובתה היא שדה הבעל, ויש לאשה בה שעבוד כתובה. לפיכך הוצרך לפרק ולהעמיד מתניתין דכתובות במוכר שדהו לאחר ולא חיתמה לו, מכר עוד שדה אחרת ללוקח אחר וחיתמה לו, דאמרינן לה, אי איתא דנחת רוח עשית לבעליך איבעי לך למיעבד ולפצות ללוקח ראשון וכו'. שמעינן מינה דבין נכסי דידה דאינון נכסי צאן ברזל ובין נכסי דבעל דאית לה בהו שעבוד כתובה, לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, בכולהי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכך הלכה. וגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק נ"ט ע"ב] דן רב כר' מאיר דאמר כתבה לראשון ולא חיתמה לו לשני וחיתמה לו איבדה כתובתה וכו'.
<h2>דף נ.</h2>
אותן שלש שדות אחד שכתב לה בכתובתה. היא שדה של בעל. ויש לאשה בה שעבוד להפרע כתובתה ממנה. ואחד שיחד לה בכתובתה. כגון אפותיקי לגבות כתובתה ממנה. ואחד שהכניס שום משלו. ואמרינן הני ג' שדות למעוטי מאי, אילימא שאר נכסים דידיה, כל שכן שאם ימכור הוא ותמאן היא לקיים מכירתו דהויא לה איבה יתירא בהדיה, דאמר לה מכדי הני נכסי צאן ברזל נינהו ואחריותם עלי, אמאי לא תשביקני למזבן ולא תרווחי בהו, אלא עיניך נתת בגירושין ובמיתה. אלא למעוטי נכסי מלוג. ושמעתא דאמימר אזלא כרבי אליעזר. ולית הילכתא כותיה, דקיימא לן כרבה בר רב הונא, דאוקימנא למתניתין בנכסי מלוג. וקיימא לן דהילכתא כרבי יהודה דאמר קנין פירות לא כקנין הגוף דמי. ולית הלכתא כר' אליעזר.
<h2>דף נב.</h2>
ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב אין להם חזקה ואם חלקו יש להן חזקה. וכן הלכה. תניא בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל האדם. לוה מן העבד ושיחררו מן האשה וגירשה אין להם עליו כלום. ירושלמי [פ"ג ה"ה] א"ר יוחנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב בחייהם, אבל לאחר מיתה יש להם חזקה. רב אמר בפוחת מעשרה או מוסיף על עשרה, ושמואל [אמר] פרץ מקום שהוא ראוי לפרץ וגדר מקום שהוא ראוי לגדור ה"ז חזקה.
איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו [וכו'] רב אמר עליו להביא ראיה. פירוש צריך להביא ראיה כי היה לו ממון לו לבדו סגולה זולתי ממון שבין האחים כשיעור הזה המפורש באותן השטרות וכי נפל לו אותו הממון בירושה או ניתן לו במתנה וכיוצא בהן ואין לאחין חלק בו. ושמואל אמר על האחין להביא ראיה. והילכתא בהא כותיה דרב, דהא מתניתא דאמר רב נחמן אנא מתניתא ידענא כותיה דרב היא. והא דאמר רב חסדא אם היו חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ אותה, דדמי כמו דאייתי ראיה שיש לו ממון סגולה זולתי אֶח0יו. והני מילי כשהוא חי צריך ראיה בעדים ולא בקיום השטר. אבל אם מת זה שהיה נושא ונותן בתוך הבית, אלו האונות והשטרות כולן שהן בשמו הרי הן בחזקת בניו ובחזקת כל הבאין מכחו, ועל האחין להביא ראיה בעדים שהן לאמצע. ואע"ג דמתקיף רב פפא כלום טענינן להו ליתמי מאי דלא טעין אבוהון והא רבא אפיק ספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בלא (שבועה) [ראיה] דשלח רב הונא בר אבון דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין היו בידי אינו נאמן, ועלתה בקשיא. זו השמועה כתבה רבינו האיי גאון ז"ל נקיטין מרבותינו ז"ל כל היכא דאמור בתלמוד תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי, אבל היכא דעלתה בקשיא לא בטלו דבריו, דאמרינן לא הוה ברירא להון דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח להו פירוקא בההיא שעתא, ותליא וקיימא. והיכא דקשיא תרוייהו אהדדי בטעמייהו ולא מפרק קושיא עבדינן כי הא בדוכתה וכי הא בדוכתה ולא חיישינן לאשכוחי בהו טעמא ולפרוקינהו. כגון הא דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה שאלו האונות והשטרות מן הממון של אמצע הן. אלא בהא מילתא עבדינן כשמואל, ולענין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר עבדינן כרבא דהיכא דידיע בראיה דההיא מידעם דתובע הוא ונהיגי בני אדם להשאיל ולהשכיר כי הני (מידאני) [גוני], ומי שבידו הן טוען לקוחין הן בידי אינו נאמן אלא מפקינן מיניה ויהבינן לתובע. ומפורש בפרק כל הנשבעין שבתורה [שבועות מ"ו ע"א] היכא דאישתכח ההוא סרבלא או ספרא דאגדתא אפילו גבי יתמי קטנים וכיוצא בהן מפקינן להו מינייהו ומהדרינן להו למרייהו. אבל זולתי כי הא מילתא לא, אלא טענינן להו ליתמי מאי דלא טעין אבוהון. דהא בהדיא קיימא לן [לעיל כ"ג ע"א] טוענין ליורש. ותנן [מ"א ע"א] הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה. אלא טענינן להו מאי דלא טען אבוהון. וסמך רב נחמן דהוא דיינא אהא מתניתא למיעבד עובדא, דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו מבית אבי אבא או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה. וכן הלכה שצריכין בעדים ולא בקיום השטר וצריכין ראיה שנפלו להן ממון כשיעור הזה בירושה או במתנה וכך יזכו בהן. והני מילי מחיים, אבל לאחר מיתת האח שהיה נושא ונותן בתוך הבית, על האחין להביא ראיה שאלו האונות והשטרות מן הממון של אמצע הן.
<h2>דף נד:</h2>
אמר ליה אביי דורא דרעוותא מרייהו דבאגא הוו ומטמרי ולא פרעי טסקא דמלכא ודינא דמלכותא מאן דפרע טסקא ליכול ארעא. וכיון דאמר האי דרפק בההיא ארעא אנא פרענא טסקא דמלכא, אשתכח דמלכא מסרה ליה. אבל היכא דלית ליה בה טסקא למלכא, ודינא דמלכותא דלא קני חד מחבריה ארעא אלא בשטרא, כל מאן דמחזיק בארעא דישראל, דזבנה ישראל מגוי, ועדיין לא מטא שטרא לידא דישראל ראשון, ואחזוקי לא אחזיק בה, ואתא ישראל אחר ורפק בההיא ארעא ואחזיק בה, לא הוי חזקה, דקיימא לן כאביי דהוא בתרא ומוקים לשמעתא דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא. וכן הלכה, וכך קיבלנו מרבותינו.
<h2>דף נה.</h2>
[ב"ק מ"ט ע"ב] אמר רבא משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק במשכון, מוציאין אותו מידו. מאי טעמא כיון דמת גר פקע שיעבודיה. אבל משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו, והמחזיק בו קנה השאר. והני מילי דליתיה המשכון דגר בבית הנושה בו. אבל אם הוא בביתו קנה לו ביתו. והילכתא דליתיה המשכון בחצירו, אבל איתיה למשכון בחצר המלוה קנאו. ואע"פ שאינו המלוה בחצירו, חצירו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו (בחצירו).
רבה הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמני ריש גלותא משמיה דשמואל, דינא דמלכותא דינא ואריסן דפרסאי ארבעין שנין והני זיהרארי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זביני. פירוש הילכתא דינא דמלכותא דינא, ודינא דמלכותא שאין הפרסיים קונין קרקע בחזקה בלא שטר עד ארבעים שנה, שהחזקה שלהם ארבעים שנה. וכל ישראל דזבין מן פרסאה ארעא דאכיל לה בלא שטר בידיה דזבנה ממרי דארעא, קמי דשלימו ליה ארבעין שנין שני חזקה שלהם, אתי מרי דארעא ומפיק לה מהאי דזבנה מפרסאה. ופירוש זיהרארי, פרדסיים, וכבר פירשנוה בהמוכר את הבית [ס"ה ע"ב], ונקראין הממונין מן המלכות לקבלא טיסקא דפרדיסי זיהרארי. ואיערק מריה דפרדיסא ולא פרע טסקא, ואתו זיהרארי ולא משכחו ליה, דינא דמלכותא למיזבן ההוא פרדיסא לאיפרועי, ומאן דקני מהני זיהרארי פרדיסא דחבריה דערק ולא פרע טסקא דמלכא קנה. והני מילי לטסקא, אבל אכרגא לא מזבני ארעא. כלומר דינא דמלכותא דכרגא אקרקפתא דגברי מנח, כדגרסינן בפרק השותפין [ח' ע"א] מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא. רב הונא אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא. אסיקנא דלית הילכתא כותיה. מיהו מסוגיא דשמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע שמעינן דהיכא דהוה עליה טסקא ומית ולא פרעיה ואשתארו נכסיה משתעבדי לטסקא או לזולתו, אע"ג דפרקינהו להנהו נכסיה בניה בתר דמית, כראוי דמו ואין הבכור נוטל בהן פי שנים. אבל אי אית פירי בארעיה למיפרע מינייהו טסקא, אי נמי פרעיה לטסקא ומית, מוחזקין נינהו ושקיל בהו בכור פי שנים. פירוש פרדכת, אדם יושב ובטל ואינו פורע מנת המלך. אם בני המקום הצילוהו מיד השלטון, מסייע להם, כלומר נותן מקצת מה שיש עליו. ואם נמצאו בני אדם שהליצו עליו יושר ואמרו לפני השלטון כי זה פרדכת עני הוא ובטל ממלאכה, ונתרצה השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח לו המס שעליו, אינו נותן לבני העיר כלום, שמן השמים הצילוהו.
א"ר אסי א"ר יוחנן המצר והחצב שבין שדה לשדה מפסיקין בנכסי הגר. כלומר אם החזיק באחת לא קנה האחרת, שאלו שתי שדות הן חשובות ואין מחזיקין משדה לשדה. פירוש מצר, כגון משעול הכרמים שעוברין בו בני אדם הולכין ושבין משדה לשדה. פירוש חצב, עשב הוא שיורד ובוקע עד התהום, ונוטעין אותו בגבולים שלא ימצא אדם להכנס בגבול חבירו. ואמרו רבותינו שבזה החצב תיחם יהושע לישראל את הארץ, ונקרא בלשון ארמי יבלא. אין שם, בשדה הגר. לא מצר ולא חצב. והיא שדה גדולה מאד, והכיש בה מכוש אחד בקצה השדה, והיא שדה אילן, עד היכן קנה. פירש ר' מרינוס משמא דר' יוחנן כל שנקראת על שמו, ופירש רב פפא כל שדולין ומשקין אותה מגרגותא חדא. וזה הוא פירוש דקרו לה בי גרגותא דפלוני.
<h2>דף נו:</h2>
אמר רב יהודה אחד אומר אכלה שלש שנים חיטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה. ואע"ג דרב נחמן פליג עליה קיימא לן כרב יהודה. שלשה אחין ואחד מצטרפין הרי אלו שלש עדויות והן עדות אחת (פירוש) להזמה. פירוש ראובן ושמעון ולוי שלשה אחים, וכלב נכרי. העיד ראובן וכלב בראשונה, ושמעון וכלב בשניה, ולוי וכלב בשלישית, הרי זו חזקה. נמצאו שלשה אחין בחצי וכלב בחצי האחר. והן עדות אחת להזמה.
<h2>דף נז.</h2>
ההוא שטרא דהוו חתימי עליה בי תרי שכיב חד מינייהו אתא אחוהי דקאי וחד נוכראה לאסהודי אחתימות ידיה דמיתנא והאי דקאי מסהיד אחתימות ידיה דנפשיה, כי האי גונא לא מקיימינן האי שטרא. דהא נפיק פלגא דממונא אפומא דהאי סהדא דהוא חי, ופלגא אחריתי אפומא דאחוה דהאי דקאי דהוא חי ואפומא דההוא נוכראה דמסהדי אחתימות ידיה דמיתנא. אישתכח דקא נפיק האי ממונא כוליה דכתיב בשטרא נכי ריבעא אפומא דאחי. והילכתא בהא כרב אשי דפסיל.
<h2>דף נח:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל המרזב אין לו חזקה מרוח אחת ויש לו חזקה משתי רוחות. פירוש אין לו חזקה מרוח אחת, שאם בא בעל החצר לשנות המרזב של בעל העלייה המקלח מימיו לחצירו ממקום למקום באותה הרוח כגון שהיו מי המרזב נשפכין מהאי גיסא ומהאי גיסא אין לו רשות להביאם כולם בהאי גיסא. דבר אחר, כגון שהיה המרזב מהאי גיסא ומהאי גיסא קבוע ברוח מזרחית באמצע הגג, וביקש בעל החצר לעקרו מן לאמצע ולקבעו בשליש הגג או ברביעו בכל אותה הרוח באיזה מקום שירצה, קובעו, לפי שאין לו חזקה במקומו. אבל אם ביקש להעתיקו מרוח מזרחית לרוח צפונית או לדרומית או למערבית, בעל הגג מעכבו, לפי שיש לו חזקה. וזה הוא פירוש ויש לו חזקה משתי רוחות. ר' חנינא אומר אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא בעל החצר לעקרו אין לעקרו, שהרי החזיק. ר' ירמיה בר אבא אמר אין לו חזקה שאם בא לבנות תחתיו בונה. פירוש אם בא בעל החצר לבנות תחת המרזב בנין עד שיגיע למרזב ויהיו המים עוברין על אותו הבנין ולא יהיו מקלחין בחצר, הדין עמו. ואם בא לעקרו לגמרי אינו עוקרו.
<h2>דף נט.</h2>
ומקשינן עליה דרב ירמיה בר אבא, תנן המזחילה יש לה חזקה, פירוש מזחילה, כגון לוח קבוע בכותל בעל העלייה למטה מן הגג כשיעור אמה ברוח מזרחית כולה כנגד גג העלייה כולה משוך מן הצפון לדרום על פני המזרח. ורחבו של לוח כשיעור אמה. והמים זוחלין ושותתין מגגו של זה לתוך חצירו של זה. וכי האי גונא למה שנינו יש לו חזקה, מכלל שאם רצה בעל החצר לבנות תחתיה, בעל הגג מעכבו. אמאי מעכבו, מאי שנא דבמרזב אין לו חזקה ובמזחילה יש לו חזקה. ופריק הכא במזחילה של בנין עסקינן, כגון דבני מתתא, ועולה ומרחיב, שנמצא למעלה קרוב לגג בולט כשיעור אמה. דיכיל בעל מזחילה למימר לבעל חצר לא ניחא לי דתיבני בנין תותי מזחילה, דהא מיתרע אשיתאי. ירושלמי [פ"ג ה"ח], המרזב אין לו חזקה, ריש לקיש אמר להאריך ולהרחיב ר' יוחנן אמר לכל אותה הרוח (כדי שסומך. בתלמוד ארץ ישראל מוקים לה כר' יוחנן). והתנינן המזחילה יש לה חזקה ארבע אמות ודכותה המרזב אין לו חזקה לכל אותה הרוח. ותני כן, מקום המרזב בחצר יש לו חזקה מקום קילוחו בחצר אין לו חזקה. וקיימא לן כר' חנינא, דהא רב ירמיה [בר אבא] מודה ליה שאין מזיז המרזב ממקומו. ושמואל דאמר, משנהו באי זה צד שירצה בכל אותה הרוח, הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ולא עוד אלא שר' חנינא לגבי שמואל רב הוא חשוב. אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים בחצר חבירו ובא בעל הגג לסתמו בעל חצר מעכב עליו. דיכיל למימר ליה כי היכי דחצירי משתעבדא למייך לדידי נמי קני לי מייא דאיגרך. סולם המצרי אין לו חזקה. אוקימנה כל שאין לו ארבעה חווקין, פירוש ארבע מעלות. חלון המצרי אין לו חזקה. פירוש כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה. ר' יהודה אומר אם יש לה מלבן אע"פ שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה יש לה חזקה.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב נחמן ולסתום לאלתר. כיון דשתיק ולא מיחה לאלתר הויא חזקה. ואם לאורה אפילו כל שהוא הויא חזקה. פירוש החלונות בזמן שהן עשויין להניח בהן חפץ או להביט מהם שדות וכרמים וכיוצא בהן, רואין אם הן למטה מארבע אמות מקרקע הבית או למעלה מארבע אמות, והדין כאשר פירשנו למעלה. אבל אם הוא חלון העשוי לאורה, אפילו כל שהוא יש לו חזקה כשמואל דאמר ולאורה אפילו חלון כל שהוא יש לו חזקה.
לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך. ומקשינן אי הכי אימא סיפא בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה בתוך ביתו. פירוש בתוך ביתו, שהוא בחצר השותפין. וכיון שאותו הבית שלקחו מחצר אחרת או העלייה שבנאה על גבי ביתו שאינו רשאי לפותחה בחצר השותפין, פותחה בתוך ביתו שהוא בחצר השותפין. וכיון שאותו הבית (ש)לקחו מחצר אחרת, אמאי אין יכולין למנעו, הרי מרבה עליהם את הדרך. ופרקינן לעולם לא בית שלקח בחצר אחרת ולא עלייה שבנה יש לו רשות לפותחה בתוך ביתו בחצר השותפין, שמעכבין בו השותפין. והאי דתני אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו, מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עלייה אפתא, פירוש ביתו שהוא פתוח לחצר השותפין חולקו לשנים. וסותם ביניהן בגובה הבית שנעשה כמו אפתא. והיא עלייה, כדגרסי' בתחלת המוכר את הבית [פ"א ע"א] לא מכר את היציע מאי יציע הכא תרגימו אפתא, וכן זה ששנינו בונה עלייה על גבי ביתו בונה בחדר עלייה שעולה ויורד אליה בארובה, או שפותח מן החדר לאותו הבית, שלא ירבה דרך על חצר השותפין.
אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. רבנן אמרי זמנין דמיפחית ולאו אדעתיה, הילכך לא ליעבד כלל. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים. וכן הלכה. והני מילי לרשות הרבים, דליכא מאן דמחיל, דלאו כולי עלמא מחלי, אבל במבוי אי מחלי ליה בני מבוי מפיק, כר' אמי דמחלו ליה בני מבוי. כיוצא בו אילן הנוטה לרשות הרבים כופין אותו לקוץ, כר' ינאי דהוה [ליה] אילן הנוטה לרשות הרבים כול'. וההוא גברא נמי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים וקץ ליה לאילן דיליה והדר אמר לההוא גברא זיל קוץ, לקיים קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
<h2>דף ס:</h2>
אלא אם רצה להוציא זיזין וגזוזטראות כונס לתוך שלו. [ואם כנס לתוך שלו] כדי להוציא זיזין וגזוזטראות, ולא נזדמנו לו, ר' יוחנן אמר אם לא נזדמן [לו] אין לו להחזיר הכתלים למקומן ולעשות אותו המקום רשות היחיד אחרי שצירפו בכלל רשות הרבים משום דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. וכן הלכה. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות ה"ז בחזקתה. אמר רב הונא אם נפלה חוזר ובונה ומוציא בה זיזין כמו שהיו בה.
<h2>דף סא.</h2>
פירוש יציע, בנין יוצא מן הכותל ומתרחב והולך למעלה, ונמצא בולט למעלה כגון אכסדרה. ובהיכל היו בקיר צפוני ובקיר דרומי יציעים בנויים ובולטים בתוך הבית כדי שיהו קורות ההיכל של תקרה נתונות על גבי היציע העליונה לבלתי אחוז בקירות הבית. ואמר מר זוטרא והוא דהוה יציע זו ארבע אמות. פירוש אם רחב יציע זו ארבע אמות לא נמכרה בכלל הבית אלא אם יפרש המוכר שמכרתי לו גם היציע. ואם הוא פחות מארבע אמות נמכר בכלל מכירת הבית, ואע"פ שלא פירש יציע במכירה. ירושלמי [פ"ד ה"א], והוא שיהא בה ד"א על ד"א על רום עשרה טפחים, ובלבד במקורה ומגופפה. וזהו פירוש ברקא חלילא דאמר רב יוסף שלשה שמות יש לו יציע צלע והתא. וכתב מר רב ישראל גאון בכתבו, פירוש אפתא בלשון ישמעאל כנרוג' (פי' ברקא חלילא), והוא שמקרין בית תחת קירוי של מעלה וטחין אותו ומשתמשין בו. ונקרא אפתא, ובלשון ישמעאל כנרוג'.
<h2>דף סג.</h2>
האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי וכו'. פרשינן טעמיה דסומכוס, ואמרינן קסבר כל המקנה חצי בורו, בפירוש אומר הקניתי לפלוני חצי בורי. וזה כיון ששינה ואמר חלק, יש לומר חציו קאמר, ויש לומר חצי חציו קאמר. וכיון דלא מתבריר הו"ל ספק. וסומכוס לטעמיה דאמר ממון המוטל בספק חולקין. לפיכך חצי הבור, שהוא הספק, אותו חולקין. לפיכך נוטל הקונה רביע. ורשאי הקונה הזה ליטול רביע מי הבור להסתפק ממנו כל צרכיו להשקות בהמתו ולרחיצת כליו ולבשל קדירתו ולשתייתו. ואם עוד שינה בלשון ואמר תנו חלק לפלוני בבור למלאות בחבית, מיעט השקאת בהמתו, שדרך ב"א לצרכיהן לדלות מים בחבית ולבהמה בדלי. וכיון שפירש חבית מיעט הדלי, הילכך נוטל חצי הרביע בבור, שהוא חלק אחד משמונה חלקים בבור. וזהו פירוש לחבית אין פחות משמונה. ואם שינה גם מזה הלשון ואמר תנו חלק לפלוני בבור לקדירה, אין פחות מחצי שתות שהוא חלק אחד מי"ב, [כי] באומרו לקדירה מיעט החבית, שהקדירה אינה אלא לבישול וכל שכן לשתייה. לפיכך אמר סומכוס לחבית חצי רביע, לקדירה שליש רביע שהוא חלק אחד מי"ב. ואם עוד שינה ואמר תנו חלק לפלוני בבור לטפיח, שהוא כלי חרס העשוי לשתות בו מים, שמיעט גם מי תבשיל הקדירה, נותנין לו רביע הרביע, שהוא חלק אחד מששה עשר בבור. ויש מחכמי רבותינו הגאונים ז"ל שאמרו כי בור זה בור של יין, וכן קדירה וכן טפיח. וכל זמן שממעט המקנה בכלי ממעט בהקנאה. מיעט מן הבור ואמר חבית, מיעט בהקנאה ולא הקנה אלא שמינית הבור. מיעט לקדירה (ו)לא הקנה אלא אחד מי"ב לבור. לטפיח, אחד מי"ו לבור של יין. כענין הזה פי' מקצת הגאונים שראינו. ומפני שהיא מלאכת שמים כתבנו מה שקיבלנו מרבותינו פה לאוזן וכתבנו פירוש הגאונים שראינו. נתברר שהמקנה חלק סתם אין פחות מי"ו לדברי [סומכוס]. ואם מפרש, לדברי הכל כפי הפירוש שיפרש. וקיימא לן דהני שמעתתא דרבה והא מתניתא בהקנאת מתנה דווקא. ואין למידים מהן לדינים אחרים. אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעין. ועוד אנו מוסיפין פירוש בענין האומר תנו חלק לפלוני בבור וכו'. ואנו מפרשים אותו בדמוי להבין הקורא בו. בור שיש בו ששים חביות מים, רביעו חמש עשרה חביות, השמינית שלו ז' וחצי, והוא חצי הרביע. אחד מי"ב (ריאה) [חמש] חביות, שהוא שליש [הרביע]. אחד מי"ו, ארבע חביות פחות רובע חבית, [שהוא] רביע הרביע. דייקינן טעמא דסומכוס, אם אמר תנו לו חלק נותנין לו רביע בבור, כאשר כבר פירשנו הטעם. ואם אמר לחבית, היא שתיית בהמתו וכל צרכיו. ואם אמר לקדירה, לתבשיל ולשתייה בלבד. נמצא ששיעור סומכוס שתיית בהמתו כנגד רחיצת כליו ומי תבשילו ומי שתייתו חצי וחצי. אבל רחיצת כליו ותבשילו ושתייתו, רחיצת כליו הוא שלישם, לפי שאין אדם רוחץ כליו בכל יום אלא פעם לפרקים. ומי תבשיליו הם שליש למי שתייתו, שהן רביע החצי שתות. אלו שיעורי סומכוס. ומדפשטינן מהא מתניתא בעיא דשמעתין שמע מינה דהלכתא היא. וראינו לרבותינו הגאונים שפירשו זה הבור, בור של יין, וחבית דנא של יין, וקדירה יין שמבושל בקדירה, והטפיח כלי שמריק ממנו לקדירה. וגאון אחד פירש בור של מים ולא פירש טעמו של סומכוס.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב דימי מנהרדעא מאן דמזבן ביתא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא ואע"ג דכתב ליה זבינית לך עומקא ורומא מ"ט אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למיקני בור ודות ומחילות. אהני עומקא ורומא למקני עומקא. פירוש עומקא זהו חללו של בית משמי קורה עד קרקעית הבית. ויש לו רשות למוכר לחפור מבחוץ ולפתוח חלל תחת חצר זו שמכר לו, ויוצא בו ונכנס בו ממקום אחר. והוא הדין לבור ודות. ובלבד שלא יהיה היזק לבעל הבית. אהני רומא לקנות הגג, ויש לו רשות לחזק התקרה ולבנות עלייה על גבה. וזה ששנינו "ולא את הבור ולא את הדות", פירושו המוכר חצירו סתם, אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא למעלה מן הגג. אלא יפרש ויכתוב לו בפירוש "מכרתי לך חצר זו ובתיה בחזקתם כמות שהן מארעית תהומא ועד רום רקיעא". ואם כתב לו בלשון הזה קנה הכל. ושאר השמועה פשוטה היא.
<h2>דף סז:</h2>
חולסית. קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. מצולה. קרקעית הנהר שמוציאין ממנו כסף וזהב. גרסינן במגילה [כ"ז ע"א], צדו אחד חולסית וצדו אחד מצולה. פירוש סדנא דארעא, גוף הקרקע כגון סדן השקמה [ס"ח ע"ב].
<h2>דף סח.</h2>
ואם אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין. והוא שמצר לו מצרני המרחץ שמכר לו, הם אלו כולן בתוך המיצר. אבל אם חוץ למצר לא קנה, דאסיקנא להא שמעתא, ההוא דא"ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הויין הני חנואתא אבראי דהוו שטחי בהו שומשמי ואמר רב יוסף אם אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין. ואילין חנואתא תשמישי בית הבד אינון. א"ל אביי והתני ר' חייא אין כולן מכורין. ואסקה רב אשי ואמר הכי, חזינן אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרניה, והני חנואתא בכלל הני מצרני, קנה. ואי לא, לא קנה. וסוגיין דשמעתא דא כולה הכי סלקא. וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. שמעינן מינה בזמן שאמר לו בית המרחץ וכל מה שבתוכו אני מוכר לך, אע"פ שמכר לו מצרים החיצונים, לא קנה בריכות של מים ולא בית כינוס אוצרות העצים. דקיימא לן מצרים הרחיב לו. אבל אם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך, ומצר לו מצריו כל מה שהוא מובלע לפנים מן המצרים נמכר הכל. שלא הוצרך לחלק בין א"ל הוא וכל מה שבתוכו ובין א"ל מרחץ וכל תשמישיו אלא בדברים שהם לפנים מן המצר, שבזה הלשון נמכר ובזה הלשון לא נמכר, דאיכא למימר מצרים הרחיב לו. אבל דברים שהם חוץ למיצר ודאי אינם נמכרים אלא בפירוש. וכן הדין.
סנטר. העבד השומר את העיר וחלקו עליו. הכא תרגימו כי הסנטר הוא בר מחונייתא, ונמכר בכלל מכירת העיר וכ"ש השדות.
<h2>דף עג.</h2>
תורן איסקריא. והוא העץ ששוללין עליו הנס לפרשו. פירוש נס, קלע. פירוש עוגנין. הברזלין שקושרין אותן בחבלים ומשליכין אותן בים להעמיד הספינה בנמל. מנהגין. אלו המשוטות שהמלחים מנהיגין בהן הספינות. פירוש אסכלא, כבש. והוא לשון יון. ותנן [שבת קכ"א ע"א] עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל. והוא עץ עבה ארוך וחקוק בו חווקים מקום נתינת פרסת הרגל ומושיטין אותו מן הספינה ליבשה ויורדים עליו. ביצית ודוגית. ספינות קטנות הן, עשויין לפרק בהן האנתיקי שבתוך הספינה.
<h2>דף עו:</h2>
אמר רב פפא האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך שטר זה הוא וכל שעבודיה. ואם לא כתב לו כך לא קנה אלא גופו של שטר לצור על פי צלוחיתו. אמר אמימר הילכתא אין אותיות נקנות במסירה. כיון דפסק אמימר דהוא בתרא הכי, שמע מינה הילכתא כחכמים דפליגי עליה דר' ואמרי בין כתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור. ולית הילכתא בהא כרבי. כך קבלנו מרבותינו. ועייננו בה טובא ולא איפשיטא לנא הכי יאות, דאנן חזינן טובא דשמעתתא דסלקין אותיות נקנות במסירה. ולולי הקבלה, לפום עניותנא הכי הוינא פסקי, שכך דעתנו [נוטה]. מיהו לא סמכינן אלא (מקבלה דבי דינא) [אקבלה דבידנא]. ואע"ג דפרשינן דאותיות לא מיקנו אלא במסירה ושטר בתרוייהו, מיהו אם כתב לו שטר שהקנה לו אותיות אגב קרקע קנה אע"פ שלא מסר לו האותיות. דאקשינן בהא, הא דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה. ושנינן, אגב ארעא [שאני]. ש"מ דאותיות אגב קרקע [ובשטר] קנה אע"פ שלא מסרם לו. ולאו שינויא דחיקא הוא אלא שינויא דסמכא הוא. והכין הילכתא, דלא גרע ממטבע, דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב קרקע מיקני, כי הא דרב פפא הוו ליה י"ב אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב אחא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. פירוש תווך, שם עיר. ומפורש הוא במסכת נדה [ל"ג ע"ב].
<h2>דף עז:</h2>
פירוש מרצופין, שקים שטוענין בהן חטים ושעורים וממלאים בהם הספינה. וכן בעת הפריקה פורקין הסחורה שבספינה בהן. פירוש אנתיקי, עסקא. והוא לשון יון. פירוש קרון, עגלה.
מכר הקרון לא מכר הפרדות ואם היו הפרדות אדוקין בקרון מכר הכל. פירוש הצמד, העול שצומד הבקר במ... ותנן מכר הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד ר' יהודה אומר הדמים מודיעין וכו'. אוקימנא להא מתניתין פלוגתא דר' יהודה ורבנן באתרא דקרו גם לבקר צמדא, ר' יהודה סבר הדבר ידוע שאין העול שהוא העץ שוה זוז נמכר במאתים זוז, וזה שאמר לחבירו מכור לי צמדך במאתים זוז הדמים מודיעים כי הבקר אמר לו מכור לי, כיון שיש ב"א שקורין גם לבקר צמד נקנה גם הבקר. דלאו בשפטני עסקינן דזבני עץ שדמיו זוז במאתים זוז. ורבנן סברי אין הדמים ראיה, פעמים שאדם צריך דבר וקונהו ביתר מדמיו מאה פעמים. אבל באתרא דלא קרו צמדא אלא לעול בלבד ולא לבקר, דברי הכל א"ל בזה הלשון לא קנה אלא העול בלבד.
<h2>דף עח.</h2>
מתניתין. נחום המדי אומר מכר את כליו כול'. אמר עולא מחלוקת בשק ודסיקיא וכומני. שהן כלי המשא. ת"ק סבר חמור לרכיבה עומד. ולא מכר לו בכלל החמור אלא איכוף ומרדעת העשויין לחבוש על החמור ולרכוב עליהן, אבל כלי משא לא קנה לו. ונחום המדי סבר סתם החמור. לשניהם הוא עומד לרכיבה ולמשא. והכל מכר לו בין כלי רכיבה בין כלי משא. ומקשינן עליה דעולא, איני והתניא חמור וכליו אני מוכר לך מכר את האיכוף וכול'. הנה אפילו איכוף ומרדעת לא קנה אלא אם פירש החמור וכליו אני מוכר לך. ופריק ה"ה אע"ג דלא א"ל חמור וכליו איכוף ומרדעת מכורין. ואתא לאשמועינן דאע"ג דא"ל חמור וכליו, שק ודסקיא וגם כומני דהיא מרכבתא דנשי לא נמכרו. איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת, ורבנן סברי אע"ג דהני שק ודסקיא וכומני נתונים ע"ג החמור בעת המכירה לא נמכרו, ונחום המדי סבר כיון דנתונים עליו נמכרו. אבל אם אינן עליו. בשעת המכירה מודה נחום המדי שלא נמכרו. או דילמא בשאין עליו מחלוקת. הוא דאמור רבנן שלא נמכרו, אבל בעודן עליו דברי הכל נמכרו. ופשטינן לה מהא מתניתא, חמור וכליו אני מוכר לך ה"ז מכר את האיכוף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק, אבל לא מכר לא שק ולא דסיקיא ולא כומני, ובזמן שא"ל היא וכל מה שעליה כולן מכורין. ואוקימנה לרבנן ובשאינן עודן עליו מחלוקת. ולא תימא היא וכל מה שעליה, אלא אימא ובזמן שא"ל וכל מה שראוי להיות עליה ה"ז מכר גם השק והדסיקיא והכומני. מסקנא דשמעתא בכלים שעליו בשעת המכירה ד"ה מכורין, ואע"ג דאתינן למיפשטה להא בעיא מדברי ר' יהודה דאמר פעמים מכורין ופעמים אינן מכורין כול' ומהא דתנן מכר את הקרון כול', הללו נדחו, ולא איפשיטא הא בעיא אלא מהא מתניתא. ואוקמוה הכי, האי תנא מילי מילי קתני. כלומר אין המשנה כולה דברי אחד, אלא משנתנו יש בה בעודן עליו ויש בה בשאינן עודן עליו. והא דתני חמור בשאין עודן עליו בעת המכירה, אבל אם הן עליו אפילו שק ודסיקיא וכומני אפילו רבנן אמרי מכר הכל. והלכתא כרבנן, ונדחו דברי נחום, דהא שיטה נינהו דפריש בה אמר אביי ר"א ורשב"ג ור"מ ור"נ וסומכוס ונחום המדי כולהו ס"ל דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין ר' אליעזר דתנן המוכר את בית הבד מכר את הקורה וכול'. ואתינן לפרושי טעמא דר' יהודה דמתניתין מאי שנא חמורך זו לחמורך היא. ופריש ר' אבא חמורך זו (ברי) [הרי] ידע דחמריה היא והא דקאמר ליה זו משום כליו אמר ליה. לפיכך כליו מכורין. חמורך היא בדלא ידע לה והאי דאמר ליה הכי. שואלו זו חמורך היא, כדי שתמכרנה. לפיכך אין הכלים מכורין.
ומקשינן לרבנן, וליהוי ביטול מקח. ויחזיר לו הדמים, דהא אית ביה אונאה יתר משתות כמה פעמים. וכי תימא אונאה או ביטול מקח לרבנן בבהמה לית להו והא תנן ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה אמרו לו לא אמרו את אלו. פירוש אמרו לו לא אמרו שאין להם אונאה אלא את אלו הדברים שפירשו במשנה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. הא שאר אית להו אונאה. ופרקינן מאי אין דמים ראיה. דאמרי רבנן, הכי קאמרי אין הדמים ראיה לקנות גם הבקר. ולגבי צמד הויא לה אונאה וביטול מקח. אי בעית אימא כי אמרינן אונאה או ביטול מקח בכדי שהדעת טועה. כגון מוכר מה ששוה ה' בו' או קרוב לזה, דאיכא למימר לא ידע, דאילו הוה ידע לא הוה זבין. אבל כה"ג דאין אדם טועה בזוז בין זוז למאתים לא הויא אונאה, אלא אמרינן ידע ומחל. כגון המודיע לחבירו כי חפץ זה שאני מוכר לך אינו שוה הדמים הללו ורצה וקנה, שאינו יכול לטעון טענת אונאה, דהא ידע ומחל וקנה. גם זה כיוצא בו.
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח לו בריכה ראשונה. פירוש, דלא אקני ליה אלא פירות ולא העיקרים. ומקשינן והתניא מפריח לו בריכה ראשונה ושניה. ופרקינן הא לה והא לאמה. פירוש אם מכר לו בפירוש מפירות בריכה הראשונה ואילך, חייב להניח לו אותה הבריכה הראשונה והשניה להיותן מפריחין כדי ליישב השובך אלו שתי בריכות שמניח לו זולתי האמהות. ואם מכר לו פירות שובכו סתם, מניח לו בריכה אחת ראשונה בלבד. כללו של דבר לעולם מניח לו בריכה אחת מן הפרי המכור לו. ומקשינן מאי שנא בין זה לזה, דאמרת כי בעת שמכר לו פירות שובכו סתם מניח לו בריכה אחת, דאמרינן האמהות עם בנותיהן שהן הבריכה הראשונה מצטוותן אהדדי ואזוא דשבקינן להו ולא ערקי ומולידין ומגדלין אפרוחין, ואע"פ שנוטל הלוקח מן הבריכה השניה ואילך, האמהות והבנות שהן הבריכה הראשונה מצטותי אהדדי (ומשיבין) [ומיישבין] השובך. פירוש, זווא היא בר זוגה של יונה. נמצאת משנתנו במוכר פירות שובכו סתם, וברייתא במוכר פירות שובכו חוץ מן הבריכה הראשונה. ואמרינן מכדי ליישב שובך זה בענין דלא ליערקו היונים, גם בשיפרש לו חוץ מן הבריכה הראשונה די לו להפריח בריכה הראשונה בלבד, דהא אימה וברתה נינהו ומצטותא דא בדא. ומפרקינן אימא אברתה מצטוותא, ולא ערקה, אבל ברתא אאימה לא מצטוותא, ואי שקלת איפרוחי, בריכה ראשונה ערקה ואזלא. ואי אמרת, אי הכי מתניתין נמי. שאני התם דאי אפילו ערקא הבריכה הראשונה, האמהות קיימות ומיישבות השובך. אבל ברייתא דפריש חוץ מבריכה ראשונה, אי לא שבקת לה בריכה שניה ערקה ואזלא, ויכיל מוכר למטען עליה הב לי בריכה ראשונה, דלא זבינת לך. הילכך חייב למישבק ליה בריכה שניה למיצטוות בה, דלא מיצטוותא ויתבא אלא אימא בהדי ברתא דידה. אבל ברתא אאימה לא מיצטוותא.
פירות כוורת נוטל שלשה נחילים ומסרס. פירוש דרך הדבורים לבנות בכוורת חלות חלות נקובות. ובאותן הנקבים הדבורים. וכשמתגדלין ופורחין ממלאין הדבורים אותן הנקבים דבש. ועוד אוכלות הדבש ומגדלות בהן דבורים. ופירש שמואל מסרס ששנינו במשנה כך הוא, מאכיל הדבורים חרדל, וכח החרדל מקהה שיני הדבורים ואינן יכולין לרעות בשדה, וחוזרות ואוכלות הדבש שבנקבים שעל החלות. וכיון שמתפנין הנקבים מן הדבש חוזרות הדבורים ומגדלות בהן דבורים. וזה פי' מסרס. ר' יוחנן אומר נוטל שלשה נחילין במסרס. פירוש נוטל אחד ומניח אחד וחוזר ונוטל אחד ומניח אחד וכול'. וכך פירש בתלמוד א"י במגילה [פ"ב ה"ב] קראה סירוסין לא יצא, היכי דמי [חדא קרא] חדא פרא. והילכתא כהא דדיקא במשנתנו. במתניתא תנא נוטל שלשה נחילין זה אחר זה מכאן ואילך מסרס נוטל אחד ומניח אחד. המוכר לחבירו חלות דבש כוורתו מניח לו שתי חלות. פירוש מניח שתי חלות החיצונות מליאות דבש כדי שיאכלוהו הדבורים בסתיו, שאם לא ימצאו מזון בכוורת יברחו ותיחרב הכוורת. ומפרש בתוספתא [פ"ד ה"ה] שהן שתי חלות החיצונות.
<h2>דף פג.</h2>
בעי ר' ירמיה כשמודד אלו ד"א או אלו ט"ז אמה ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד. פירוש הזמורות וכן האילנות עיקרן עבה, ומדיקין ועולין, והמודד מן עיקרו של זה האילן לעיקרו של זה האילן שהוא עומד כנגדו שש עשרה אמה נמצאת מדתו למעלה בין שני האילנות יותר מזה. לפיכך מדידה בעיקריהן קצרה ולמעלה היא רחבה. ובעא ר' ירמיה באיזה מקום מודדין. ופשטוה מהא דתנן הארכובה שבגפן כשהוא מודד אינו מודד אלא מעיקר שני. והוא מקום הפקק, כדתניא בקנים ובגפן מן הפקק ולמעלה. ש"מ שאין מודדין מן העיקר שנמצא פוחת, ולא מן הראש שנמצא מוסיף, אלא מן העיקר השני, שאינו לא עבה ולא דק הרבה [אלא בינוני]. ואסיקנא דצריכין האילנות הללו ששנינו שקנה קרקע עמהן, להיות ביניהן מארבע אמות עד שש עשרה. ואם אין ביניהן זה השיעור אלא פחות מארבע אמות או יתר משש עשרה אמה לא קנה מן הקרקע כלום, (וכי לא קנה) אלא האילנות (להיות עומדים כחצובא) בלבד שפירשם במכר. וגם צריך לקנות שלשתן בבת אחת, ואם קנאם זה אחר זה לא קנה קרקע. וגם צריכים אלו האילנות להיות עומדים כחצובא שהיא דברי הכל. אבל כשעומדין כשורה חלקו. רב אמר קנה קרקע ור' יוחנן אמר לא קנה קרקע. וקיי"ל [ביצה ו' ע"א] כל היכא דפליגי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. פירוש כשורה, כמו שיטה זה אחר זה בסדר אחד. פירוש כחצובה, קבלה בידינו שהן משולשין, שנים מהן זה כנגד זה והג' יוצא זנב, ונראין כך מכל צד. וזה כדמפרש במשנתנו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ומפרשינן מ"ט כשעומדין כחצובא קנה קרקע שביניהם, משום דלא מזדרע ביניהם. אלא מעתה זבין ליה תלתא היגי רומייתא, דאינון קוצין ולא מיזדרע בינתיהו הכי נמי דיש לו קרקע. ודחינן שאני התם אילנות חשיבי היגי לא חשיבי.
<h2>דף פו:</h2>
המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה וכול'. והא פירות דאיתנהו בהגבהה וקתני דקנה במשיכה. ופרקינן בפירי דאיתנהו בשליפי רברבי, דלא יכיל לאגבוהינהו. אי הכי אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו. ואין טילטול אלא בהגבהה. ויתכן להיות גם הפשתן בשליפי רברבי, דלא יכיל לאגבוהינהו במשיכה. אמאי תני דלא קנה להו אלא בטילטול. ופרקינן פשתן כיון שאם ימשך מתנתק אין דרכו להמשך. לפיכך קתני בטילטול. ת"ש בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור' אלעזר וחכ"א זו וזו במשיכה. והא בהמה דקה דבר הגבהה היא ותנו חכמים במשיכה. ופרקינן בהמה דקה נמי כיון דכי טעין לה גברא אכתפיה שריט עליה ברגליה לאו אורחיה למיטען ליה אלא למימשכיה, פירוש סרכא, שורטות. מלשון שרוך נעל. ואע"ג דפריקי כל הני לא סמכינן עלייהו. דדחייתא נינהו. ובהדיא קיימא לן דכל מילי מיקני במשיכה.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. ת"ש אם היתה המדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה. כלומר ה"ז מכר לו המדה בכך וכך, ואם היתה המדה ללוקח ראשון ראשון קנה ואע"פ שלא נתמלאת המדה. קשיא להני דאמרי יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ופרקינן בדאמר לו הין בי"ב סלעים לוג בסלע, והיו י"ב שנתות כעין שריטות ידועות לסימנין, בתוך ההין. כיון שמגיע השמן או היין לשירטה ידוע שהוא לוג, כי בכל לוג ולוג היה עושה שירטה. דכיון שמגיע בשירטה, נתמלאת המדה קרינן ביה. וזה כדאמר רב כהנא כי בהין של קדש היו שנתות בשיעור שלשה לוגין אחת, והוא שיעור נסכו של כבש. וכשעולה ומוסיף לוג היה שורט אחרת לידע שעד כאן ארבעה לוגין, והוא נסכו של איל. ובחציו של הין אחרת, והוא שיעור נסכו של פר. וי"א פירוש שנתות, סימנים לידע רביעית ההין ושלישו וחציו, כגון שינים בולטין ויוצאין בתוך ההין. הלוקח פשתן מחבירו וכול'. ומקשינן עלה דמתניתין משום דתלש כל שהו קנה הכל. ופרקינן כגון דא"ל ללוקח יפה לי קרקע זה כל שהוא. כלומר קנה לי בקרקע זה כל שהוא וקנה כל הפשתן שעליה. וה"ה לקמה של תבואה ולשאר כל האילנות הכל דינם אחד הוא.
<h2>דף פז.</h2>
המוכר יין ושמן לחבירו וכול'. אוקמינן לה למתניתין במדה זו של סרסור ואינה לא למוכר ולא ללוקח. והסרסור אינו שם כשמודדין. ואם היה שם הסרסור ונשברה החבית של מדה נשברה לסרסור. הרכינה. פירוש הטה אותה. כדמתרגמינן [בראשית כ"ד] הרכיני כען קולתיך. ומקשינן הרכינה ומיצת למוכר, והתנן הרכינה ומיצת תרומה, מכלל שהמיצוי למקבל. ופרקינן מתניתין משום ייאוש בעלים נגעו בה. כלומר כל לוקח כיון שמריקין לו המדה בכליו, מיצוי יתר שמתקבץ במדה אחרי כן מתיאש ממנו, ולפיכך הוא למוכר. ובעיקר הדין מיצוי המדה ללוקח הוא. ולגבי תרומה אוקמוה בעיקר דינא.
<h2>דף פז:</h2>
חנוני חייב להטיף לו שלש טיפין ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור. איבעיא להו ר' יהודה ארישא קאי. פירוש ארישא דתני הרכינה ומיצת הרי היא למוכר חנוני חייב להטיף לו שלש טיפין, וא"ל ר' יהודה כל מיצוי למוכר וע"ש עם חשיכה פטור אפילו משלש טיפין. וזה הוא לקולא, שפוטר המוכר מן המיצוי לעולם. או דילמא אסיפא קאי ולחומרא. פירוש אסיפא דתני חייב להטיף שלש טיפין ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור, אבל בכל יום חייב במיצוי להחזירו ללוקח. ופשטוה מהא דתניא ר' יהודה אומר ע"ש עם חשיכה פטור מפני שהחנוני טרוד. שמעינן מינה דאסיפא קאי. ותני פטור המוכר מן המיצוי בע"ש שהוא טרוד, אבל בשאר הימים חייב לתת לו המיצוי.
השולח את בנו אצל החנוני וכול'. פירוש נתן צלוחית לתינוק וא"ל לך אצל פלוני החנוני (ישלח) [שישלח] בה שמן. פשטי' בגמרא בשלמא באיסר ושמן ת"ק סבר לאודועיה שדריה. כדי שישלח לו שמן ע"י אחר. ור' יהודה סבר לשלוח לו ע"י תינוק שדריה. אלא צלוחית הלא אביו נתנה ביד התינוק למה החנוני חייב. ושקלי וטרו בה ואוקמוה כגון שנטלה למוד לאחרים ובשואל שלא מדעת פליגי ת"ק סבר גזלן הוא וחייב באונסין עד שיגיעהו לבעלים. וקיימא [לן] כרבנן, דאוקמה רבא באחרית פרק המפקיד [ב"מ מ"א ע"א] כב"ה כי שואל שלא מדעת גזלן הוי, ור' יהודה סבר שואל הוי, [לפיכך] החזירה למקומה פטור. אביי ור' חנינא בני אבון אוקמוה כגון שנטלה מיד התינוק. להריק לו השמן לתוכה, וסבר ת"ק כיון שנטלה בידו נתחייב בה. כדרבה דאמר הכישה. לבהמה שהיתה תועה בשדה. נתחייב. להשיבה לבעליה. ודחינן לה, דאמרינן אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו ניגרא ברייתא כה"ג. כגון נטילת הצלוחית מיד התינוק להריק לו בתוכה השמן כי נתחייב בה עד שתגיע לידו, מי אמר. אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן לבקרו. כדי לקנותו. ונאנס בידו חייב והני מילי דקיצי דמיה. וקיימא לן כשמואל, דאמרינן לימא דשמואל תנאי היא. ולא העמידוה בתנאי. וזו דשמואל מפורשת במסכת נדרים פרק שלישי ארבעה נדרים [ל"א ע"א] בגמרא דהנודר משובתי שבת. ההוא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבישרא אתא פרשא מרטה מיניה חייביה רב יימר לשלומי דמיה משום דהוו קייצי דמיה. והוה בעי לה לכולה, אבל לא קייצי דמיה ממן דבעי לה פרשא מיניה הוא חייב לשלומי. ההוא דאייתי קארי לפומבדיתא אתו אינשי שקלי כל חד וחד ולא יהבו דמייהו, אמר הרי הן מוקדשין לשמים, אמר רב כהנא אי קייצי דמייהו מההיא שעתא דשקלי להו קנו להו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואי לא קייצי דמייהו ברשותא דמרייהו קיימא וקדשי.
<h2>דף צו:</h2>
ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברי שואר. פירוש שואר, עייל ביה קיוהא והחמיץ. פירוש למקפה לצידי קדרה, שצריך יין יפה לבשם את התבשיל.
<h2>דף צח.</h2>
כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח. פירוש שעושה מעשה ת"ח, ואין מכניסין אותו וכול'.
<h2>דף צט.</h2>
זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת. פירוש שניהם בעל הבור ובעל הבית עושין מסגר כל אחד לעצמו על פי הבור, וכל אחד מפתח מסגר שלו בידו, ולא יתכן לפתוח את הבור עד שיתקבצו שניהם ויפתחו. בעל הבית סוגר, כדי שלא יבוא בעל הבור לדלות מים מן הבור ובעל הבית אינו שם, ואם יבוא בעל הבית [ו]ימצאהו יחשדהו מאשתו. ובעל הבור סוגר כדי שלא יקח בעל הבית מים מן הבור, לפיכך סוגרין שניהן ואין אחד מהן יכול לפתוח אלא במעמד חבירו.
<h2>דף צט:</h2>
דרך היחיד ד"א. ופסקו בגמרא הלכה כדי שיעבור חמור במשאו, והוא שני גומדין ומחצה. פירוש גומדין ומחצה, אמתים וחצי. כדכתיב [שופטים ג'] גומד ארכה. ויש אומרים גומד הוא שיעור אמה בלא אצבעות. המעמד דייני ציפורי אמרו בית ארבעה קבין. פירוש המוכר מקום לחבירו שיעשה בו מעמד למתים שלו, נותן לו מקום ל"ב אמה ועוד על חמשים אמה. וזהו שיעור ארבעת קבין.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך וכול'. בית כור הוא חומר, והוא עשר איפות שנאמר [יחזקאל מ"ה] כי עשרת הבתים חומר, וכתיב האיפה והבת תוכן אחד. פירוש נקעים. בקעים, כגון חריצים ונעיצים. סלעים. כמשמען. תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בבית זרע חומר שעורים נ' שקל כסף היו שם נקעים וכול'. אוקימנה במקדיש שדה בית חומר אם היו שם נקעים עמוקים מלאים מים אין נמדדין עמה ואם אינם מלאים מים נמדדין. אבל המוכר אע"פ שאינם מלאים מים אינם נמדדין עמה לפי שאין אדם רוצה לתת מעותיו ויראו כשנים ושלשה מקומות. ואם הן פחות מעשרה טפחים נמדדין עמה כי כטרשים הם חשובים.
<h2>דף קג.</h2>
א"ר יצחק טרשים שאמרו בית ארבעה קבין. פירוש אם היו טרשים בבית כור בית ארבעה קבין נמכרין עמה, יתר מכאן אין נמכרין עמה. שיעור בית ארבעת קבין מקום זריעה הוא מקום שיש בו ל"ג אמה ושליש על אורך חמשים אמה. בית כור יש בו ל' סאה. וכל בית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה. וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעין. הטרשין הללו, ברובה של שדה. אבל אם הן הטרשין הללו [מיעוטם] ברוב השדה, או רובם במיעוט השדה, או עומדין ארוכין סדורין כשורה, או בעיגולא כשֵיר. פירוש כשיר, כמו השירין שהן עגולין. איצטדינין, כעין שליבות הסולם משולשין אחד כנגד אחד ושלישי משוך מביניהן כלפי חוץ. עקלתון, בעקמימות. אלו כולן עלו בתיקו, וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא הוא, והוא קולא לנתבע. ויש אומרים ספק, וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין.
<h2>דף קג:</h2>
תנא אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אין נמדד עמה. הפסיק עפר בינתים או עפר מלמטה וצונמא מלמעלה או צונמא מלמטה ועפר מלמעלה. אלו כולן עמדו בתיקו ודינן כדין הראשונות. ירושלמי [פ"ז ה"א], ר' יסא בשם ר' יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעים בה. ובסלע שסילקן בית רובע אין נמדד עמה, שבאמצע נמדד, שבצדדין אינו נמדד. דבי ר' אמרי כל שהמחרישה סובבתו זה הוא אמצע, אין המחרישה סובבתו זה הוא צד. רחבין כמה, ר' חגי אמר עד ד"א ר' יוסי בר' בון אמר עד י' טפחים. היו שם נקעים עמוקים י"ט ואין בהן ד"א מהו, נישמעינה מן הדא דא"ר יסא בשם ר' יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה, ובסלע ששילחו בית רובע אינו נמדד עמה, היה חולק נמדד עמה. היה רובה מצד אחד, שאם תפזרנה יש בה מיעוט, אין נמדד עמה.
<h2>דף קד:</h2>
תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהו מחזיר לו קרקע. פירוש אם נמצאת יתר משבעה קבין ומחצה אע"פ שאינו בית ט' קבין אלא ח' קבין, כיון שיש לו למוכר שדה קרובה לה במצר שלה ויכול להכניסה בשדהו, אין יכול לוקח לטעון כיון שהוא פחות מט' קבין [נוטל] דמיו אלא מחזיר לו קרקע. וכן הלכה. ולא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא את כל המותר. ומקשינן מכלל דהרובע בר חזרה הוא, דקתני לא את הרובע בלבד מחזיר לו. ושנאה רבין בר רב נחמן הכי, לא את המותר בלבד מחזיר לו אלא מחזיר לו את כל הרבעין כולן. וכן הלכה.
<h2>דף קו:</h2>
רב פפא זבין ארעא א"ל המוכר הויא עשרון גריוא. פי' עשרין אמה משחא. ולא הויא אלא ט"ו אמה. א"ל. אביי לרב פפא. סברית וקבלית. דהא קים לך בגוה, ומתניתין דקאמר פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה, בדלא קים ליה לקונה בגוה.
<h2>דף קז:</h2>
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש. פירוש יד הלוקח על התחתונה. לפיכך נותן לו המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותה שדה. ואקשי ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן והא משמנין ביניהן שנינו. כלומר בשומא נוטל זה כמו שנוטל זה יד שניהם שוה, ולמה אמרת יד הלוקח על התחתונה. ואמר לו. ר' יוחנן, בעת שאתה היית יושב ואוכל הכפניות של תמרים בבבל פירשנוה כך, כי דקדקנוה למתניתין ונתברר לנו טעם מסיפא. דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. ואם הלשון הזה חצי שדי אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין, ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום שהרי כך פירש לו חציה בדרום. אלא מדקתני אפילו בסיפא משמנין ביניהן, שמעינן מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא. פירוש מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לך מן הקרקע, באיזה מקום שארצה אתן לך. מיהו רישא דמתניתין שמין כל השדה, ואם עלו לו דמיה מאה דינרין נותן לו המוכר ללוקח מה ששוה חמשין דינרין במקום הכחוש בשדה זו. שיד הלוקח על התחתונה. וזהו פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו, פירושה בדמי חצי שדהו. אבל סיפא דמתניתין אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום שמין, ומה ששוה חצי שדה זו חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה, ויד הלוקח על התחתונה. וזה שאמר חציה שבדרום, שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו. וראינו לרבינו האיי ז"ל, שאמר משמנין פירושו שני חלקים שוין, ואם יהיה האחד נוטל כחוש אין שניהן שוין. אלא כך הוא, בזמן שאמר לו חציה שבדרום משמנין ביניהן ונותן לו חציה שבדרום, ואם היא ארץ שמינה מוסיפין עליו בדמים, ואם היא רזה פוחת מדמי חציה הנשארה שבדרום. וכן לר' יוחנן אם אמר לו חצי שדה סתם משמנין ביניהן והלוקח נוטל חצי הכחוש בשום נכון בפחות מן החצי השמן הנשאר. והכל שמין בדמים. וזהו פירוש לדמי, כלומר מעלין שומת השדה בדמים, הכחוש בשומת הדמים בשוה, והשמן כמה ששוה. והרשות ביד המוכר לתת ללוקח איזה חצי שירצה, ואינו יכול הלוקח לטעון תן לי מן השמן, שיד לוקח על התחתונה.
<h2>דף קח.</h2>
והאחים מן האב נוחלין ומנחילין. שנאמר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, וכתיב ביה ממשפחתו, ואין משפחתו קרויה אלא משפחת האב.
מאי שנא דקתני ברישה. דמתניתין האב את הבן נוחל ומנחיל. והלא בעת שנוחל האב לבנו נמצא שמת הבן בחיי אביו, ולא הניח הבן ההוא זרע ליורשו, לפיכך אביו יורשו. וזו קללה היא לו. היה לו לתנא דמתניתין לפתוח, הבן נוחל את האב, שהיא ברכה שימות האב ויקברנו בנו, כדכתיב [בראשית מ"ו] ויוסף ישית ידו על עיניך, הבטיחו כי יקברהו בנו. ועוד דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. הא יש לו בן בנו יורשו. ופרקינן ירושת האב אינה מפורשת בתורה אלא מדרשא מייתינן לה, הילכך חביבא ליה לתנא, ומשום הכי אקדמה.
<h2>דף קח:</h2>
ומאי דרשא דתניא. ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו, שארו זה האב. שנאמר [ויקרא כ"א] כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. יכול יהא האב קודם לבן ת"ל הקרוב קרוב קודם. פירוש קודם לאחין, הן אחי המת שהם בני האב. כגון אם מת ראובן בלא זרע, יעקב קודם לנחלה מאחי ראובן שהן בני יעקב. יכול אפילו הניח ראובן חנוך בנו יהא יעקב אביו יורש ולא חנוך בנו. ת"ל הקרוב קרוב קודם. כלומר שקריבת חנוך לראובן אביו יתר מקריבת יעקב אביו לראובן בנו. וראיה לזה שהשותו התורה ליעידה ובשדה אחוזה הבן לאב כאילו אחד הן. ביעידה, כשם שאדם רשאי ליעד אמה העבריה לעצמו כך רשאי ליעדה לבנו שנאמר ואם לבנו יעדנה וגו'. ולשדה אחוזה. דתנינן בת"כ [בחוקותי], ואם לא יגאל את השדה, בעלים שהקדישו. ואם מכר את השדה, הגזבר מכרה לאיש אחר ולא לבנו של מקדיש, לא תגאל עוד. הא אם מכרה הגזבר לבנו תגאל שבנו כמותו. שמעינן מינה שהבן הוא במקום אביו שהקדיש השדה, מה שאין כן באחיו. ואתינן לרבויי [אחיו] בקריבות, שהרי קם תחת אחיו ליבום. ודחינן לה, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום. ללמדך שקריבות הבן לאביו יתירה מכל אדם.
<h2>דף קט.</h2>
ושקלינן וטרינן לאוקומה שיהא יעקב קודם לנחלת ראובן בנו, ואע"פ שהניח ראובן בת ולא עמדה. ועמדה ההלכה שאין יעקב יורש ראובן אלא בזמן שמת ראובן בלא זרע. אבל אם הניח ראובן זרע, בן או בת או בני בנים, אין לבני יעקב ולא ליעקב בירושת ראובן עסק דברים כלל. ותנא מייתי לה. שיעקב יורש את ראובן בנו. מהא דתניא את זו דרש רבי ישמעאל בר יוסי ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב, ואי אתה מעביר מן האב נחלת בנו במקום אחים וכול'. מסקנא דשמעתא, יעקב קודם בעזבון ראובן בנו לכל יוצאי ירכו בזמן שאין שם זרע מיוצאי ירך ראובן. אבל אם יש שם זרע מיוצאי ירך ראובן הוא יורש עזבון ראובן, ואין ליעקב ולא לבני יעקב בהם עסק. ואסיקנא הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה.
<h2>דף קי.</h2>
הבן יורש את האב מנא לן דכתיב איש כי ימות ובן אין לו טעמא דאין לו בן הא יש לו בן הבן יורש. ואסיקנא הבן קודם לכל, ואפילו שכיב גברא ושבק ברא וברתא ברא ירית לכולהו נכסיה דאב. ולית לברתה במקום ברא אלא עישור נכסי. וכבר פירשנוהו בכתובות [ס"ח ע"א].
<h2>דף קיא.</h2>
האיש את אמו שנוחל ולא מנחיל מנא לן שנאמר וכל בת יורשת נחלה ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' היאך בת יורשת שני מטות. הוי אומר זו שאביה מראובן ואמה משמעון, ומתו וירשתן הבת. מכאן שהבת יורשת את אביה ואת אמה. הבן מנין. שיורש את אמו. ק"ו הוא ומה הבת שהורע כחה בנכסי האב. שאינה יורשת במקום שיש בן, יורשת את אמה כמו שיורשת אביה במקום שאין בן, במקום שיש בן אינו דין שיהא הבן יורש את אמו. נמצאת הבת שיורשת אמה מן הכתוב והבן מק"ו. תנא כשם שהבן קודם את הבת בנכסי האב כך קודם בנכסי האם ר' זכריה בן הקצב היה דורש דיו לבא מן הדין להיות כנדון, והיה אומר הבן והבת שוין בנכסי האם. ואסיקנא לית הילכתא כר' זכריה בן הקצב, אלא (אין) דין נכסי האב ונכסי האם שוין, אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, שנאמר לו משפט הבכורה לאיש, ולא משפט הבכורה לאשה. שאל ר' יהודה נשיאה לר' ינאי מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם א"ל דכתיב ממטות ודרשינן מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב הבן קודם אף מטה האם הבן קודם. א"ל. ר' יהודה נשיאה. אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם, כעס ר' ינאי ואמר לשמעיה משוך אותי ועבור, אין זה רוצה ללמוד. וטעמא מאי אמר אביי דאמר קרא בכל אשר ימצא לו לו ולא לה. ונדחה, ואסיקנא אלא אמר רב כתיב ולו משפט הבכורה משפט בכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה.
<h2>דף קיא:</h2>
האיש יורש את אשתו דת"ר ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורשה ואין היא יורשתו. ומקשינן והא קראי לאו הכי כתיבי. דהא לא כתיב קרא אלא ונתתם את נחלתו לשארו, דמשמע האשה היא יורשת את אישה. ופרקינן אמר אביי תריץ הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו שארו וירש אותה א"ל רבא סכינא חריפא לפסוקי קראי אלא אמר רבא ה"ק ונתתם את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. גרע וא"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו, והוסיף שתי אותיות הללו ונעשו מלה אחת והיא לו, ודרוש הכי ונתתם את נחלת שארו לו. זה שאומרים חכמים גורעין ומוסיפין, לאו גריעה ממש. דהא רבא דקא דחי תירוציה דאביי ואמר סכינא חריפא מפסקא קראי, ומילתא דדחי בה הוא הדר ופסיק קרא. אלא הכין פירושיה, קסבר כל קרא דכתיבא בלשון קודש ומפרשי לה בלשון ארמי או זולתו אי אפשר להעתיקה כמות שהיא, אלא נראה כמוסיף וגורע. וכך פתרון זה, ונתתם את נחלתו של מורישה לשארו, כלומר הנחלה שמוריש אביה לבתו שהיא שאר בעלה, כדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד, למי שהיא שארו והוא קרוב לה, אליו תעמוד הנחלה. שארו זו אשתו לדברי הכל, מדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד מלמד שהאשה היא שארו, והיא בשרו של איש.
ותנא מייתי לה מהא דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו' ולא תסוב נחלה בסיבת הבעל הכתוב מדבר. וכתיב ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר. וכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים. [קי"ב0ע"א] וכי תימא בסיבת הבן הכתוב מדבר. פירוש אם תינשא אשה מבנות שבט ראובן לאחד משבט שמעון, והיא יורשת, שלא הניח אביה בן אלא אותה הבת. לכשתמות יירשנה בעלה, ונמצא נחלת שבט ראובן כי הוסבה לשבט שמעון. לפיכך הזהירה תורה שלא תינשא בת יורשת אלא לאחד ממשפחת מטה אביה. מכאן שהבעל יורש את אשתו. וכי תימא לא מפני שהבעל יורש אשתו אלא מפני שבנה שתלד הוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו ועל סיבת הבן התורה מקפדת. ודחינן, אם כן שבסבת הבן הכתוב מדבר [וכו'].
<h2>דף קיב:</h2>
ואסיקנה הבן יורש את אמו דתניא לא תסוב נחלה ממטה למטה בסבת הבן הכתוב מדבר ותניא אחריתי ולא תסוב נחלה ממטה למטה בסיבת (הבן) [הבעל] הכתוב מדבר, דדייק רב אשי אחר, והבן לאו אחר הוא. אלא ש"מ בסיבת הבעל דהוא משבט אחר הכתוב מדבר. והני מתניתא לא פליגי, הא דתני בסיבת הבעל כל זמן שהבעל קיים הבעל יורש את אשתו. והא דתני בסיבת הבן הכתוב מדבר, בזמן שמת הבעל או גירשה, בזה ודאי הבן יורש את אמו.
<h2>דף קיג.</h2>
ובני אחיות יורשים אחי אמם. תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הילכתא אמר רב ששת לקדם. כגון נחשון ואלישבע אחותו בנכסי אחי אמם נחשון קודם. כלומר הוא יורש ואין אחותו יורשת עמו. ואם אין נחשון [חי] יורשת אלישבע כדין כל נחלה שהבן קודם לבת. והיה ביום הנחילו וגומר. ואמרינן לענין נחלות הכתוב מדבר וכדתניא והיתה לעדת בני ישראל לחוקת משפט אירעה כל הפרשה להיות דין. ואין דנין אלא ביום, דתנן [סנהדרין ל"ב ע"א] דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. ואוקמה רבא למתניתין יום לתחילת דין ולילה לגמר דין שנאמר ושפטו את העם בכל עת. ואמרינן קשייאן קראי אהדדי, כתיב והיה ביום הנחילו את בניו, וכתיב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט מלמד שאין משפט אלא ביום, וכתיב קרא אחרינא ושפטו את העם בכל עת מלמד שדנין משפט בכל עת בין ביום בין בלילה. ופרקינן והיה ביום הנחילו את בניו בתחילת הדין, ושפטו את העם בכל עת בגמר דין. וכדרב יהודה אמר רב דאמר שלשה שנכנסו לבקר [את ה]חולה. וציוה בפניהם. רצו עושין דין. ומוקמי כל חד וחד במה שהנחילו אביו כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, דכיון דאינון תלתא הרי הן ב"ד דתנן [שם ב' ע"א] דיני ממונות בשלשה ולא צריכי למיקם בדינא זימנא אחריתי. והני מילי ביום וכדרב חסדא, אבל אם ציוה בפניהם בלילה אע"פ שהן שלשה כותבין עדותן ואין עושין דין, כדקיימא לן תחלת דין ביום ולא בלילה.
<h2>דף קיד:</h2>
מקשינן למה לי למיתנא האשה את בנה מנחלת ולא נוחלת, היינו הבן את אמו נוחל ולא מנחיל. וכן האשה מנחלת את בעלה היינו האיש נוחל את אשתו, למה לי לתנא למיתנינהו תרי זימני. ופרקינן הא אתא לאשמועינן דדין ירושת הבן את אמו כדין ירושת האיש את אשתו, מה הבעל אין יורש את אשתו בנכסים שנפלו לה לאחר מיתתה, כך הבן אם ימות בחיי אמו ואחר כך תמות אמו, אין זה הבן שהוא כבר מת והוא עתה בשעת מיתת אמו בקבר, יורש את אמו להנחיל לאחיו מאביו, אלא יורשי אביה יורשין אותה.
<h2>דף קכב:</h2>
ירושלמי. כתיב בכל אשר ימצא לו. כיצד בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. מת אביו בחיי אבי אביו ואח"כ מת אבי אביו, נוטל פי שנים בנכסי אביו, ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו. ואם היה אביו בכור, כשם שנוטל מנכסי אביו כך נוטל מנכסי אבי אביו. ריש לקיש בשום רב אבא כהן ברדלה נאמר משפט לענין כפילה ונאמר משפט לענין פשוטה, מה לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו קיים לטול פשיטות אביו, אף לענין כפילה אתה רואה את הבן כאילו קיים לטול כפילת אביו.
<h2>דף קכד.</h2>
או ארעא ואסיק שירטון. כגון שהיה מקום אשבורן, והיו המים נקווין בתוכו ונתקבץ בתוכו עפר, ונדחו המים והוכשר המקום לזריעה. אלו וכיוצא בהן דברי הכל הבכור נוטל פי שנים.
<h2>דף קכו.</h2>
ובמלוה שעמו פלגי. פירוש, במלוה שחייב הבכור לאביו, נוטל ממנה פי שנים, הואיל ותפש בה זכה והחזיק ואין מוציאין מידו. וכן מלוה דתפשי עלה משכון מוחזק הוא.
בגמרא אמרינן אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא אמר רב עוקבא בר חמא נותן לו דמי היזק ענביו. [פירוש] בכור שמיחה וכו' כלומר כיון דקיימא לן בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, אם הקדים קודם לכן ואמר לאחיו איני מוותר מחלק בכורה שלי כלום, אע"פ שארע אחר כך שנטל חלק כפשוט במקצת נכסים, אין אנו אומרים שכבר ויתר בכל הנכסים אלא באותו מקצת בלבד שנטל בו חלק כפשוט. הואיל וכבר מיחה קודם לכן, אע"פ שלא מיחה עכשיו לא ויתר בשאר נכסים כלום, שעל אותה מחאה שמיחה קודם לכן הוא שסמך ולא הוצרך למחאה אחרת. ועלה אמר רבה מסתברא הא דרב אסי בענבים ובצרום וחלקום בשוה שאע"פ שמחוברים קודם לכן כשעשה המחאה ועכשיו בצרום [כיון שלא] נשתנה הגוף, מחאתו עומדת במקומה ואינו צריך למחאה אחרת [ואינן כמו שאר] נכסים. אבל דרכום, כיון שנשתנה הגוף נעשו כמו נכסים אחרים. [לפיכך] צריך הוא לחדש מחאה אחרת. ואם לא חידש, אותה מחאה שהקדים קודם לכן אינה מועלת לו עכשיו. ואם נטל חלק כפשוט במקצת, ויתר בכל הנכסים. ורב יוסף אמר אפילו דרכום. ומתמהינן דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא. וכיון שכן כנכסים אחרים הם דומין, ואמאי אינו צריך לחדש מחאה אחרת. ומהדרינן ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר הא דרב יוסף קיימא (לן) בשלא היה יודע בדריכתן, והרי הוא מבקש מהן עכשיו דמי היזק ענביו. ומיירי שפיחת היין או נשפך או נתקלקל, שאינו שוה כדמי ענבים.
<h2>דף קל.</h2>
א"ר חנינא אמר ר' הלכה כר' יוחנן בן ברוקה א"ל ר' אבא הורה איתמר במאי פליגי ר' חנינא סבר הלכה עדיפא ור' אבא סבר הורה עדיפא, שהוא מעשה. ות"ר אין למידין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה אמרו לו הלכה למעשה יעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה בטריפות. שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. וכגון הטחול בקולשיה ובסומכיה. וכבר פירשנוהו במקומו [חולין נ"ה ע"ב]. פירוש מפי תלמוד. זה שכתוב במשנה "והלכה כדבריו", כגון הא דתנן במסכת נדה [ז' ע"א] ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן כול' עד והלכה כדבריו. ותנן עוד [שם ל"ו ע"א] המשפה כמה תשפה ותהא זבה מעת לעת דברי [רבי] אליעזר והלכה כדבריו. ותנן עוד [שם ס"ח ע"ב] זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור וכול' עד והלכה כדבריו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בארבע. והני תלתא מינייהו. ואקשינן מאי אתא לאשמועינן, בכולהי תנא בהו והלכה כדבריו במתניתין. ופרקינן אין למידין הלכה מפי תלמוד, ולולי שאמר שמואל הלכה כר' אליעזר בהני לא הות הילכתא מיתוקמא ממתניתין. וכיוצא בהן ביבמות [מ"ט ע"ב] איזהו ממזר כל שאר בשר וכול' שמעון התימני אומר כל שחייבין [עליו] כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ולולי שאמר בתלמוד הלכתא כוותיה לא סמכינן אמאי דפסיק הלכה כדבריו במתניתין. תלמוד א"י בתחילת פיאה [פ"ב ה"ד], ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למידין לא מההלכות ולא מהגדות ולא מתוספות אלא מן התלמוד.
<h2>דף קלא.</h2>
ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. פירוש מה שעיניו רואות, כי הא דגרסינן במסכת נדה בסוף פרק כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת [כ' ע"ב], רבי ראה דם בלילה וטימאו ראהו ביום וטיהרו, המתין שעה אחת וראהו וחזר וטימאו, אמר אוי לי שמא טעיתי. זה שמא הוא, ודאי טעה, דתניא לא יאמר חכם אילו היה לח היה טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, עד פרוחי פרח ואזיל. ש"מ דאין לדיין אלא מה שמתראה לו, כי הוא הנכון. ובלבד שיכוין את לבו לשמים.
<h2>דף קלב:</h2>
ההוא דאמר פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתתא בפירי. פירוש הקנה כל הקרקעות כולן לשתי בנותיו ע"מ שתהיינה חולקות פירות קרקע זה לשלשה חלקים, שני שלישים לשתי בנותיו, והשליש לאשתו. ואסיקנה כיון שלא הקנה לאשה בגוף הקרקע לא עשאה שותף עם בנותיו. הילכך לא איבדה כתובתה אלא גובה כתובתה מן הקרקע שהקנאה בפירות אינה כלום. וכן הלכה. ההוא דאמר תילתא לברת ותילתא לברת ותילתא לאיתתיה שכיבא חדא מבנתיה. פירוש בחיי אביה, וירשה אביה. ועלה אמר רב כהנא אילו הדר קני נכסי מי לא שקלא השתא נמי שקלא. ומסתברא דבריא הוה. והיינו בעיא דרבא. ועלתה בתיקו. והוא סיוע למי שאומר בריא אי הדר קני נכסי נוטלה. וכבר פירשנו דין תיקו.
<h2>דף קלג.</h2>
ההוא דפלגינהו לנכסיה לבריה ולאיתתיה ושייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא א"ל רב יימר אי לית לה אפילו דיקלא לית לה וכול'. פירוש אמר לו רב יימר אי אית לה למיטרף מהני נכסי דאקני לבריה משום דאמרינן שותף עשאה עם בניו, וכל כה"ג מחלה כתובתה, כיון שמחלה כתובתה אין לה אפילו בדקל כלום. ולא מכרעא מדברי שניהם דאיבדה כתובתה, אלא הדבר בספק.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא שכיב מרע דאמרו ליה איתתיה למאן. פירוש היו לו אחים ואמרו לו איזה מהם רצונך לייבם אותה. אמר להו חזיא לכהנא רבה. כלומר אין לי בה אישות ואין עליה תורת אלמנות וראויה היא אפילו לכהן גדול. וביקש רבא להאמינו ולהתירה מהא דאמרינן משום ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן. אמרו לו והא ר' יצחק בר יוסף אמר משום ר' יוחנן אינו נאמן. אמר להו רבא. לא פירקנו ביניהם והעמדנו זה שאמר נאמן מכאן ולהבא, וזה שאמר אינו נאמן למפרע. א"ל ואשינוי ניקום ונסמוך. ונתיר ערוה. ואסיקנה א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה. והילכתא אין הבעל נאמן לומר גירשתי את אשתי כר' יצחק. וכן מי שהיה מוחזק שאין לו אחים וגם הוא אמר בשעת מיתתו שאין לו אחים, ויצא קול שיש עדים במדינת הים שיודעים כי יש לו אחים, וכיון שיש לו אחים הרי היא זקוקה ליבום, אע"ג דהשתא הני סהדי ליתנהו, א"ל (רבה) [רבא] לרב נתן בר אמי חוש לה. ולא אמרינן בה כדאמרינן בשבויה עידיה בצד אסתן ותיאסר. זה אחינו אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. אוקימנה בשאומרים האחים אין אנו יודעים אם אחינו הוא אם לאו, וגם האח אומר איני יודע, ואחד מן האחין אומר זה אחינו. דכיון שגם האח אומר איני יודע אלא האח האחר אומר לו אתה אחינו, כמנה לפלוני בידך דמי, דלדברי הכל פטור. אבל זה שמודה כי אחיו הוא נותן לו מחלקו כפי חשבון האחין חלקו המגיעו, ושאר האחין שאומרים אין אנו יודעים פטורים.
<h2>דף קלה:</h2>
מת הספק יחזרו הנכסים למקומן. כלומר לאותו האח שנתן לו מחלקו. נפלו לו. לזה הספק. נכסים ממקום אחר. ומת, חולקין כל האחים אותן נכסי הספק עם זה שמודה כי הוא אחינו. שיכולין לומר לו הלא אתה מודה שהוא אחינו, לפיכך כולנו שווים בנכסיו. בעי רבא שבח ששבחו הנכסים. אותו החלק שנתן לו האח מחלקו ועתה כשמת הספק הגוף ודאי יחזור לבעליו. ושבח המגיע לכתפים. כגון קמה העומדת לקצור וענבים לבצור וכיוצא בהן. לא מיבעיא לי. דחולקין בו כל האחים, דכנכסים שנפלו ממקום אחר דמו. כי קא מיבעיא לן בשבח שאין מגיע לכתפים מאי. ועלתה בתיקו, הילכך חולקין. מי שמת ונמצאת דיאתיקי קשורה לו במתניו ה"ז אינה כלום. בלשון יון צואת שכיב מרע נקראת דיאתיקי. היכי דמי מיפה את כוחו כדאמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא הכא נמי דאמר. תנו מנה לפלוני ואף כתבו ותנו לו.
הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין. ולא גריס איהו "ומת". כלומר דאפילו מחיים אין כותבין, דאין מטבע נקנה בשטר ולא אמר כלום. הא שכיב מרע כותבין ונותנין ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אלא אומרים דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמו שלא תטרף דעתו עליו. והכי מסתבר דלא גרסינן ומת. והא דייקינן מינה שפיר הא שכיב מרע כותבין ונותנין. ומסייע למאי דאמינא אנא דאפילו כתבו מחיים אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וכולהו שמעתתא דאמרינן לקמן בפרק מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו, לאו כתב דמקני ליה בשטרא, אלא כתיבת צואה בעלמא. זה הלשון נראה בעיני, וכך שונין לנו רבותינו. ומאי דאמרינן בגט, הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום, מוכח לן דאע"ג דנכתב הגט מחיים ונתנו לה מחיים אמרינן אין גט לאחר מיתה. ודכותיה באין שטר לאחר מיתה דאע"ג דנכתב מחיים ואיתיהיב מחיים אין שטר לאחר מיתה. וטעמא דמילתא בגט משום דכתיב וכתב ונתן, ובשעת גמר הגט לא מיקיים וכתב ונתן דהא מית ליה. וכן נמי בשטר היכי מהני לאחר מיתה, דבההיא שעתא דקא קני ליה, איהו גופיה לא יכיל לאקנויי ליה, דהא מית ליה והיכי קני ליה שטריה. אבל בדיבורא בעלמא, כיון דחזינן דמצוה מחמת מיתה, כדי שלא תטרוף דעתו עליו אמור רבנן דליהוי מתנה. אבל כי מקני ליה בשטרא נפק ליה מתורת שכיב מרע, דהא לא דחיל דילמא לא מספקא מילתא למיכתב שטרא. וכיון דבההיא שעתא דמקני ליה לא מצי איהו גופיה לאקנויי, שטרא נמי לא קני ליה. ודמי למאי דאמרינן לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, כדפרשינן לעיל.
<h2>דף קלז:</h2>
ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי כל אימת דהות אזלא למיגזרה הוה קא קפיד. ואמר לה קא דיישת לארעאי. אקניתה לה כל ימי חייו. ואחריו תחזור לה. קם רב ביבי אקנייה לבנו קטן. ואמרו אפילו רשב"ג. דאמר אם נתנה במתנה מה שעשה עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנם לאחרים. אבל בנו לא, דבנו כעצמו דמי.
<h2>דף קלח:</h2>
ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אא"כ מכירין. שבודאי נושה בו מנה. לפיכך. כשבאין לגבות אין צריכין היורשין להביא ראיה שמורישם נושה בו מנה, זה דברי ר' מאיר. וחכ"א. העדים כותבין אע"פ שאין מכירין, לפיכך כשגובין צריכין להביא ראיה. והלכה כחכמים. ואף ר' מאיר לא אמר. אין כותבין אא"כ מכירין, כלומר אם יתברר להם שבודאי נושה בו מנה. משום דחייש לב"ד טועין. כלומר כיון שיראו בצואה שציוה שכיב מרע כי יש לו אצל פלוני מנה יאמרו אילו לא נתברר להם שבודאי נושה בו מנה לא היו כותבין. לפיכך אמר לא יכתבו עד שיתברר להם שבודאי נושה בו. ואסיקנא כל כה"ג אין חוששין לב"ד טועין. הילכך כותבין אע"פ שאין מכירין. לפיכך כשגובין צריכין יורשין להביא ראיה שנושה בו מנה. ואע"פ שאין חולצין ולא ממאנין אא"כ מכירין שזה ודאי אחי המת שהיה בעלה של זו ומת בלא זרע, והיא עכשיו זקוקה לזה וחלץ לה בפניהם. וכן לענין מיאון צריכין הכרה. לפיכך היושבים במושב ההוא כותבין שפלוני זה אחי פלוני שמת בלא זרע חלץ לאשתו וכול', וכן פלונית מיאנה בפלוני בעלה, ואע"פ שאין מכירין אותם העדים שהיו יושבין במושב אותו ב"ד לא החולץ ולא החולצת ולא הממאנת. אלא סומכין על ב"ד המכירין, מאי טעמא אין חוששין לב"ד טועין. ואסיקנה בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, כלומר לעולם לא חיישינן לבית דין טועין, כדמפרש בפרק מצות חליצה בשלשה דיינין [יבמות ק"ו ע"א], הכא חומרא החמרנו שלא יהו חולצין עד שיבואו עדים ויעידו בב"ד ההוא שזה בודאי אחי המת שהיה בעלה של זו וזו אשת המת וזקוקה לזה, ואחרי כן יחלוץ לה. וכן לגבי מיאון צריכין להיות מכירין הממאנת, מאי טעמא, דכיון דנפק שטרא דפלוני בר פלוני חלץ לפלונית איתת אחוה בבי דינא, לא דייקי בי דינא בתר בי דינא. וכן הוא בפרק מצות חליצה [שם], כי רבא סבר לא חיישינן לב"ד טועין. אבל הכא אמרינן בי דינא בתר עדים דייקי ואמרי ליורשים, אע"פ שפקד מורישכם דנושה בההוא גברא מנה, אייתו ראיה דודאי נושה בו ושקולו, דהנהו סהדי כתבי במאי דפקיד בפומיה ואע"ג דלא בריר קמייהו דהוא נושה בו.
האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומקשינן תלושין אין מחוברין לא והתניא. בתוספתא במסכת כתובות [פ"ח], מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין בקרקעות שמין לה. פירוש הכותב נכסים מהיום ולאחר מיתה לבנו והלך אותו הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו, ואחר זמן מת האב, זכה הלוקח במה שמכר לו הבן בגופה של קרקע. ואם יש בנכסים פירות מחוברים לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע. אבל בפירות אע"פ שמחוברים הם ליורשין הן. לפיכך שמין אותן ללוקח ונותן דמיהן ליורשין. ומפרקינן הני מילי דמחוברין לקרקע לא מחשבינן להו לגבי בריה, אבל לגבי לוקח דהוא אחר יכיל למימר ליה ארעא זביני לך ולא פירי.
<h2>דף קלט.</h2>
בשרכא. כלומר אם באין ללבוש מעזבון אביהם מן האמצע בגדי משי משובחין שאין דרכן ללבוש אין שומעין להן. אבל גדול אחי דלבש ואיכסי מעזבון אביהן כי היכי דלישתמעון מיליה גבי ערכאות של גוים, דאף יתמי אית להון הנאה בהכי, מה שעשה עשוי.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות וכול'. אוקימנא כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הן מרובין. ואי ליכא כולי האי מוציאין מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים. וכן הלכה. נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי. פירוש בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי גם המזונות בנכסים מועטים. ארשב"ג רואה אני את דברי אדמון.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובין ונתמעטו. פירוש כגון שהניח אביהן מנה ומספיק למזונות אלו ואלו עד שיבגורו, והוקירו המזונות ואינו מספיק עתה. כבר זכו בהן יורשין. וניזונין אלו ואלו מהן. מועטין ונתרבו מאי. פירוש כגון שהיו המזונות ביוקר ועכשיו הוזלו מאי. ת"ש דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פירוש ש"מ כיון שאם מכרו מכירתן מכירה יש להן עדיין תפישת יד בנכסים ואם נתרבו יש להן חלק בהן וזכותן בהן עומדת. ואיבעיא לן היכא דשבק נכסים מרובים, ואם תיפרע מהן אשתו כתובתה מתמעטין, ואין בהן כדי ליזון אלו ואלו עד שיבגורו. וכן בת אשתו שקבל לה אביהן על עצמו לזונה ולפרנסה כך וכך שנה. וכן בעל חוב אם נפרע חובו מתמעטין הנכסים, השתא אע"ג דלא נפרעו עדיין, מועטין אני קורא בהן ואין לבנים בהם מזונות. או דילמא כיון שעדיין לא נפרעו, מרובין אני קורא בהן. ולא איפשיטו. וכיון דהוא כך דינם ממון המוטל בספק חולקין.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמר לדביתהו נכסי להאי דמעברת וכול'. ואסיקנה והילכתא המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו. למה קנה העובר. הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. וגמר והקנה.
<h2>דף קמב:</h2>
מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה. פירוש מי שמת והניח שני בנים ושלש מאות זוז, נוטל הבכור מאה, ומאתים חולקין בשוה זה נוטל מאה וזה נוטל מאה. ואם נולד לו בן אחר שעה אחת קודם מיתת אביו ומת האב ואחר כך מת התינוק ושניהם ביום אחד מתו, רואין אותן כאילו הן שלשה אחין וחולקין שלש מאות זוז לארבעה חלקים. בא לכל אחד ע"ה זוז, נוטל הבכור ע"ה חלק בכורתו, וחלק התינוק בן יומו שהוא ע"ה זוז שירש מאביו מורישן לשני אחיו בכור ופשוט. ועתה יחלקו הבכור והפשוט בשוה המאתים ועשרים וחמשה, זה נוטל (מאה) קי"ב וחצי וזה נוטל קי"ב וחצי. וע"ה שנטל הבכור בחלק בכורה וקי"ב [וחצי] שחלק עם אחיו הרי ביד הבכור קפ"ז וחצי, ומיעט זה התינוק מחלק בכורתו י"ב וחצי. וזה פירוש ממעט בחלק בכורה. ודוקא הנולד בחיי אביו, אבל הנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה ואע"פ שחיה וגדל, אלא כשבאין לחלוק נוטל הבכור מן השלש מאות זוז חלק בכורה מאה. והמאתים חולקין אותן לשלשה חלקים, וכל אחד נוטל שליש. ואם מת אותו התינוק מוריש שליש שלו לבכור ופשוט. ונמצא ביד הבכור מאתים. וכן בכור שנולד אחר מיתת אביו, כגון שילדה אמו תאומים, או שהיו לו נשים רבות וילדו כולן אחר מיתתו, אין זה הבכור נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. ולא גמרינן מינה לנולד בחיי אביו והוא מוחזק בבכורה ולא הכירו אביו, אלא כיון שהוחזק בבכורה ונולד בחיי אביו, שאילו היה אדם שואלו היה מכירו שהוא בכור, נוטל חלק בכורה.
<h2>דף קמג.</h2>
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנתה היא מחצה ובניה מחצה. וזהו מחצה דאמרינן והילכתא כרב יוסף בשדה וקנין ומחצה. ושייכא שמעתא דא דרב יוסף בדרב נחמן דאמר [קל"ב ע"ב] כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה.
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה. ומית. א"ר אמי הראוין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות. ואי אית ליה כלתא, לכלתיה שדרינהו. ואי אית ליה בנתא ולא נסיבן, לבנתיה שדרינהו. וכן הלכה. ההוא דאמר נכסיי לבני והוה ליה ברא ובר ברא ואמר מר בר רב אשי. כולהו נכסיה לבריה דלא קרו אינשי לבר ברא ברי, אלא לברא קרו ברי. תניא כותיה המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. וכן הלכה. אבל לענין פריה ורביה בני בנים הרי הן כבנים, ומפורש בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב].
<h2>דף קמה.</h2>
אמר רב פפא הלכתא בין מת הוא בין מתה היא וכול'. והילכתא בהא כר' מאיר דאמר קידושין לטיבועין ניתנו. הילכך אפילו נתן לה בשעה שמקדשה אלף זהובים ואמר לה הרי את מקודשת לי באלו, וקבלתם מידו, כגון זה אמרו לטיבועין ניתנו. ובין מת הוא ובין מתה היא, בין חזר בו הוא בין חזרה בה היא, בין היא קידשה עצמה ובין קידשה אביה או אחיה, כל שתפשו לה קידושין באותו ממון אין לה להחזיר ממנו כלום. דקיימא לן כאמימר דאמר לעולם קידושי לא הדרי. והא דרב פפא לא קמה. הילכך כרבי מאיר וכאמימר עבדינן.
<h2>דף קע.</h2>
דרבי סבר צריך לברר. כיון שטוען קניתי בשטר שבידי והחזרתי אומרים לו שיביא שטרו ויברר דבריו, ואין מקבלין עידי חזקה עד שיברר. ורשב"ג סבר אם חזר ואמר אבד השטר זכין לו בחזקה. וכי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא, א"ל פרען, א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני, א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א"ל אי לא אתו לא מהימנינא והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, א"ל אנא כשמעתיך סבירא לי, דאמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו. דודאי אי טוען פרעתיך לחוד שלא בפני עדים נאמן. אבל הכא דאמר [פרעתיך] בפני עדים צריך לברר דבריו, ויבואו פלוני ופלוני ויעידו. ואם יעידו הרי מוטב. ואם אמרו לא העדנו מעולם בדבר זה הוחזק כפרן וחייב לשלם. ואם אמרו אין אנו זכורין או אין אנו מכוונים עכשיו העדות היטב חוזרין לעיקר הדין, נשבע זה הנתבע ויפטר. [ק"ע ע"ב] אנא נמי לברר קאמינא, דכי אמרו להד"ם בדבר זה תשלם לו.
